באוקלהומה סיטי לא ביזבזו זמן בחיפושים אחר מאמן מחליף. שבוע בלבד לאחר פיטוריו של סקוטי ברוקס, הג'נרל מנג'ר של הת'אנדר, סם פרסטי, ניגש עד למפתן דלתו של בילי דונובן בגיינסוויל, פלורידה, וחוזה מוכן באמתחתו. יש עוד קבוצות שצריכות להכריע את זהות המאמן הבא שלהן. דנבר, אורלנדו ואולי גם טורונטו. אז למה הן מחכות? ששיקגו תודח מהפלייאוף ומשחק החיזור אחר טום ת'יבודו יתחיל.
נסו לשים את עצמכם בנעליים שלו. אתה בעיצומן של קרבות הפלייאוף, מנסה להצעיד את הקבוצה שעליה אתה מפקד כבר 5 שנים מסיבוב אחד לזה שאחריו. אתה צריך לקבל החלטות הרות גורל בשברירי שניה, להכין את השחקנים להתאמות של המאמן בצד השני, להזעיק פסק זמן כשהיריבה מתחילה לקחת את המומנטום. וכל זאת, כשכל העולם ואשתו יודעים שאתה לא תהיה שם בסוף העונה. שיפטרו אותך בגלל פוליטיקות.
אלא אם... אלא אם שיקגו תעשה את מה שמעטים הימרו עליו ותזכה באליפות.
עברו 17 שנים מאז שהבולס דרשו מהצורף לייצר טבעת חדשה. בעיר הרוחות מעולם לא חגגו אליפות בלי ששמו של מייקל ג'ורדן יהיה חתום עליה. וגם לא שמו של פיל ג'קסון. זו אולי הייתה השושלת הכי גדולה בתולדות ה-NBA, אבל הסיפור שלה נגמר בצורה כל כך מהירה וחדה. לא הספקתם להגיד לוק לונגלי, וכבר MJ, פיפן וג'קסון ברחו מהעיר.
בספרים האוטוביוגרפיים שלהם, גם ג'ורדן וגם ג'קסון סיפרו על היחסים העדינים עם הנהלת שיקגו. בזמן שהקבוצה הצליחה על הפרקט, בשנים האחרונות של השושלת התנהלו מאחורי הקלעים מלחמות אגו ביניהם לבין הבעלים ג'רי ריינסדורף והג'נרל מנג'ר ג'רי קראוס. היחסים היו כל כך עכורים, שכאשר ג'ורדן הכריז על פרישתו השנייה ב-1998, המאמן מיהר לעזוב בלי היסוס. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שימשיך לעבוד תחת הנהלת הבולס ההיא.
גם ג'קסון הודיע שהוא פורש, אבל בסתר ליבו הוא ידע שיש לו עוד הרבה לתת. ההמשך ידוע. שנה אחת עברה לפני שהזן מאסטר לקח את המשרה הפנויה בלייקרס, ועד מהרה הוא הוביל אותה לעוד שושלת עתירת תארים משלה. בזמן שג'קסון חרט את שמו כמאמן הטוב בכל הזמנים, הבולס היו בפוסט-טראומה. הם פשוט לא התרוממו מהאובדן המאסיבי של הדמויות הדומיננטיות הללו. אפשר רק לנחש מה היה קורה אלמלא הדם הרע בין ג'קסון לקראוס וריינסדורף - האם ג'קסון היה נשאר לבנות אימפריה חדשה גם בלי ג'ורדן ופיפן? זו שאלה שלעולם לא נקבל עליה תשובה.
חלף כמעט עשור עד שהשוורים הצליחו שוב לעבור סיבוב בפלייאוף. האמת שבאופן אישי, הדבר שאני זוכר יותר מכל משיקגו של אותם שנים, זו הבומבה ששאקיל אוניל ניסה לשלוח לפניו של בראד מילר, סנטר הבולס דאז (2002). וזה אומר הכל.
הבולס החלו להתאושש באמת רק ב-2008, ברגע אחד: כשדייויד סטרן הכריז שעם הבחירה הראשונה בדראפט, הם לקחו את דריק רוז. קראוס כבר לא היה שם, ומי שבחר את רכז אוניברסיטת ממפיס היה ג'ון פקסון, אחד שיודע מה נדרש מרכז של הבולס. פקסון, שבינתיים עבר מעמדת הג'נרל מנג'ר לתפקיד נשיא הקבוצה, נפטר ב-2010 מהמאמן הכושל ויני דל נגרו. הוא מינה את טום ת'יבודו, בחור שהסתובב בכל הליגה כעוזר מאמן, אבל החל לקבל הכרה רק כשהיה יד ימינו של דוק ריברס באליפות של בוסטון.
הצעד הזה הוכח כגאוני. השילוב בין היכולת הפנומנלית של רוז לשיטות ההגנה המתוחכמות של ת'יבודו, הפכו את שיקגו למועמדת רצינית לאליפות. רוז זכה בתואר ה-MVP בגיל הצעיר בהיסטוריה, "ת'יבס" הוכתר כמאמן השנה, והבולס הגיעו עד לגמר המזרח, שם הם נתקלו בבחור העונה לשם לברון ג'יימס. למרות אותה הדחה בחמישה משחקים, בקיץ 2011 כולם חשבו שמהבסיס הזה, של ת'יבודו על הקווים ורוז על הפרקט, לבטח ייצאו אליפות או שניים. אלא שאז קרה מה שקרה. דריכה אחת רעה של רוז במשחק הראשון של פלייאוף 2012, נתנה את האות לשלוש שנים מהגיהינום.
הבולס הותקפו, פציעה אחרי פציעה. לא רק רוז, שעל חוסר המזל שלו אפשר לכתוב ספר. לא משנה כמה ת'יבודו ניסה לפצות על החסרונות, לא משנה שהוא הפך כל רכז מחליף שנחת לו בסגל לחצי אולסטאר, בסופו של דבר אין ואקום. שיקגו לא הצליחה לשחזר בפלייאוף את אותה הצלחה מ-2011 ויצאה מהפלייאוף מוקדם. מוקדם מדי, אם שואלים את ההנהלה.
זה בדיוק כמו בתקופת פיל ג'קסון, אבל שונה לגמרי. לאט לאט החלו להתפתח מאבקי שליטה בין ת'יבודו לבוסים הגדולים. פעם אחת סלע המחלוקת היה לגבי פיטוריו של עוזר המאמן רון אדאמס, פעם אחרת ההנהלה ניסתה להכתיב עבור המאמן כמה דקות ישחקו הכוכבים, מתוך ניסיון לשמור עליהם בריאים. עוד ועוד דיווחים החלו לצוץ על האווירה הרעה במסדרונות היונייטד סנטר, עד שזה כבר נעשה ברור - ת'יבודו כבר לא ימשיך כאן, ולא משנה כמה קשה יהיה למצוא מאמן שיחליף אותו. ההבדל היחיד בינו לבין ג'קסון, זה שהוא עדיין לא לקח תואר שיעניק לו חסינות - המזל פשוט לא עמד לצידו.
על כן, ת'יבודו מגיע לסדרה מול קליבלנד עם מוטיבציה מיוחדת. זה יותר מאשר קרב על המקום בגמר המזרח - זה קרב על התפקיד שלו. לראשונה מאז אותה פציעה ראשונה של רוז ב-2012, לא היה למאמן סגל כל כך בריא. וכל כך מוכשר. על הנייר, לבולס יש סגל לא פחות מוכשר מזה של הקאבס. וצחוק הגורל הוא, שדווקא דייויד בלאט מגיע מולו כשאחד הכוכבים שלו גמר את העונה וחסר. מצלצל מוכר? אחרי שנים קשות, אולי אלילת המזל סוף-סוף מחייכת לת'יבודו.
אל תחשבו שהשמועות והרחשים פסחו על המאמן וחדר ההלבשה שלו. ברור שגם הם מכירים את הפרדוקס של ההנהלה, שפ מייחלים לכישלון של הקבוצה רק כדי שיהיה אפשר להעיף את המאמן. אבל ת'יבודו מצליח לשמור על הריכוז של השחקנים שלו. "בליגה הזו, כל כך קל לסטות מהמסלול", אמר המאמן ל"יאהו" השבוע, "יש כל כך הרבה רעשים. מה שבאמת משנה זה מה שאנחנו חושבים. האם אנחנו עושים את הדברים הנכונים? האם אנחנו עובדים קשה? האם אנחנו משחקים ומתאמנים בדרך הנכונה? זה מה שבאמת משנה".
הדרך היחידה של ת'יבודו לשמור על המשרה בשיקגו היא לעשות את כל הדרך לגמר ה-NBA ולזכות בטבעת. האמת היא שלא בטוח שגם זה יספיק. אבל אולי אז הוא ייפרד משיקגו בחזה מתוח וראש מורם.
