בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 דומיניק ווילקינס היה אחד השחקנים הדומיננטים ב-NBA. עם יכולת אתלטית יוצאת דופן, שסידרה לו את הכינוי "קלטת הביצועים האנושית", וקליעה משובחת, הוא היה הסופרסטאר היחיד באטלנטה שלקחה את בוסטון לשבעה משחקים בפלייאוף של 1988. כעת הוא משמש כסגן נשיא ההוקס, ובראיון ל"מגרש פתוח" הוא דיבר ההשוואה בין הליגה של היום לפעם והזכרונות של מפנאתינייקוס.
דומיניק, מי נתן לך את הכינוי "קלטת הביצועים האנושית"?
"קיבלתי את השם הזה בכיתה י"א. הייתי בתיכון ומדריך כדורסל במחנה העניק לי את השם, כי היו לי 42 נקודות במשחק האולסטאר והם לא ידעו איך לקרוא לזה, או איך לקרוא לי, אז הם המציאו את 'קלטת הביצועים האנושית'".
הזכרת את האולסטאר בתיכון, בוא נדבר על האולסטאר של ה-NBA. מיליון נקודות, אף אחד לא שומר, האם יש עדיין הצדקה למשחק הזה?
"אני לא אוהב את זה שאין הגנה, זו דעתי האישית. אני אוהב שמתחרים בשני צדי המגרש. לדעתי יש יותר מדי נקודות שנקלעות, זו לא דרך המסורתית לשחק, אבל זה העידן החדש".
זכית בתחרות ההטבעות פעמיים, אבל עושה רושם שכולם זוכרים את הפעם האחת שהפסדת למייקל ג'ורדן ב-1988. האם יצא לך לומר פעם למייקל: "שמע, דרכת על קו העונשין. שדדו אותי!"
"אתה יודע, מייקל ואני מעולם לא דיברנו אפילו פעם אחת על תחרות ההטבעות, כי כבר ידענו מה היה שם, וזה מין חוק לא כתוב בין שחקנים גדולים. בסופו של יום, לא משנה מי זכה, האוהדים קיבלו את מלוא התמורה על כספם".
1988 הייתה "שנת הכמעט" שלך: גם תחרות ההטבעות הזו וגם ההפסד במשחק מספר 7 לבוסטון בחצי גמר המזרח. האם המשחק ההוא עדיין מופיע בחלומות שלך?
"אלה השנים הטובות ביותר בתולדות הכדורסל, מבחינתי. לתקופה ההיא אין מתחרים ואני לא חושב שנראה אחת כזאת שוב. זה היה שיא הקריירה שלי".
האם זה נכון שאתה ולארי בירד לא לחצתם יד אחד לשני במשך 12-13 שנים.
"בהחלט, זה נכון, זה נכון. ורבים מאיתנו לא לחצו יד או דיברו אחד עם השני. מילת המפתח הייתה תחרותיות, לא רצינו להיות חברים אחד של השני. ואני יודע ששחקנים קצת רגישים לכך שיריבים שלהם לא מכבדים אותם, אבל זה חלק מהמשחק. אתה צריך להיות מסוגל לעמוד על שתי הרגליים שלך, להתחרות ולזכות בכבוד הזה".
ספר לנו על היריבות האדירה עם לארי בירד, אנחנו זוכרים את משחק 7 הגדול ההוא
"זה היה מאבק איתנים בין שני שחקנים ענקיים, ואף אחד מאיתנו לא רצה להפסיד. לאורך הקריירות שלנו, כשאני שיחקתי נגדו וכשהוא שיחק נגדי, זה היה קסום, באמת. וכשאני מסתכל לאחור על הימים ההם, אני מבין כמה הייתי בר-מזל להתמודד מול שחקן ענק כמו לארי כל כך הרבה שנים".
לארי הוא השחקן עם הפה הכי מלוכלך בכל הזמנים?
"הוא אחד מהם...".
דומיניק, האם היית מוותר על הזכיות שלך בתחרות ההטבעות בשביל טבעת אליפות?
"בהחלט. ללא ספק הייתי מוכן, אין שאלה בכלל".
האם בעיניך זה בלתי נסבל, כמו שאנחנו חושבים, שכל כך הרבה שחקני NBA הפכו לחברים, עושים לייקים אחד לשני באינסטגרם, חולקים את אותם סוכנים. זה הורג את היריבויות
"אני לא מבין את זה. זה בהחלט הורג אותן, אין יותר יריבויות. בתקופה שלנו, אחרי משחקים, אולי היינו לוחצים ידיים פה ושם, אבל כשירדנו מהמגרש, בטח אחרי שמישהו "דפק" עלי 40 נקודות, אני לא חושב שבא לי ללחוץ לו את היד".
כי אתה יודע, אנחנו רואים בכדורסל של היום, "קבוצות על" כמו גולדן סטייט. כל הכוכבים מצטרפים לקבוצה אחת. מה דעתך על התופעה?
"הייתי שמח לשחק עם עוד כדורסלן ענק בשיאו, אבל זה היה קורה באופן אורגני. לא חיפשנו אחד את השני, כי לא כל-כך אהבנו אחד את השני, אבל יש כמה חבר'ה שהייתי מת לשחק איתם כמו מג'יק ג'ונסון, כרים (עבדול ג'אבר) וכאלה, אבל מצד שני, רציתי להתחרות איתם ולבעוט להם בתחת, והם רצו לעשות לי אותו דבר".
איך היית משתלב במשחק המודרני, לפי דעתך?
"איך הייתי משתלב? זה תלוי בכוונה שלך. מבחינת קליעה, אם אי אפשר לגעת בי, הייתי עם ממוצע של 42 נקודות...".
עם החוקים החדשים, אתה מתכוון.
"כן, לכן אני לא מופתע שג'יימס הארדן קולע 36 נק' למשחק".
אבל לא זרקת הרבה שלשות
"זרקתי מבחוץ כשזה היה נחוץ. הייתי קלע שלשות יוצא מהכלל, אבל המשחק שלי היה לנסות לתקוף אותך באופן מתמיד, ליצור יתרון, להגיע לקו העונשין ולסבך אותך בבעיית עבירות".
דומיניק, שיחקת 15 שנים ב-NBA, נבחרת לחמישיית העונה 7 פעמים, 9 הופעות באולסטאר, 10 פעמים בפלייאוף וללא ספק היית אחד האתלטים הגדולים בהיסטוריה. בהתחשב בכל מה שעשית, האם אתה חושב שהקריירה שלך מקבלת את ההערכה והכבוד של מגיע לה?
"לא. אני לא חושב שהיא מקבלת (הערכה וכבוד). אני לא חושב שאנשים מבינים מה עשיתי בקבוצה שלא היו בה מספיק כוכבים, ומתייחסים לזה כמובן מאליו לעתים".
ספר לנו על היום שקיבלת את הטלפון וצורפת להיכל התהילה של הכדורסל
"זה אחד הרגעים היפים ביותר בחייך. אתה הופך ל"בן אלמוות" כשמצרפים אותך להיכל התהילה ואפילו היום זה מכה בך לפעמים שאתה אחד הטובים ביותר ששיחקו".
אתה משמש גם כסגן נשיא באטלנטה. בוא נדבר על טריי יאנג, יש לו עונת רוקי מדהימה, הוא עוקף אותך כקלע המוביל בתולדות הקבוצה (בעונה ראשונה בליגה), האם זה מפריע לך?
"לא, זו תקופה אחרת. את צריכה להבין, כשאני הגעתי, היו הרבה שחקנים ותיקים והם לא בדיוק נתנו לך את המפתחות לקבוצה ככה. ועדיין קלעתי 19.5 נק' למשחק בעונת הרוקי שלי. אני חושב שאנשים לא צריכים להשוות סטטיסטיקות וכאלה, כי אלה זמנים אחרים, אז אני לא מאמין בהשוואות, כי בסופו של יום הייתי לי קריירה של כמעט 27 אלף נקודות".
ב-1996 זכית בגביע אירופה עם פנאתינייקוס באחד ממשחקי הגמר הדרמטיים בהיסטוריה. מה אתה זוכר מהמשחק ההוא נגד ברצלונה
"זה היה פשוט רגע גדול, לנסוע לשם בשנה הראשונה וללכת עד הסוף. כמעט הפסדנו במשחק ההוא בגלל השופטים, אתם יודעים איך זה. אז ניצחנו במשחק הזה בזכות חסימה נפלאה של סטויאן ורנקוביץ'".
אתה יודע שזו הייתה חסימה בלתי חוקית, נכון?
"לא! לא, לא, לא, לא לא. זו הייתה חסימה גדולה".
דומיניק, האם זה היה רגע מר-מתוק בשבילך, כי מצד אחד זכית בתואר, אבל מצד שני זה באירופה ולא ב-NBA?
"בשביל זה לא היה רגע מר-מתוק, זה היה שלב בחיי שעזבתי את ה-NBA וזכיתי בתואר מעבר לים, ואח"כ חזרתי, כך שזה היה עניין של תזמון. לא כל אחד יכול לזכות באליפות. יש המון שחקנים גדולים, צ'ארלס בארקלי, יואינג, קארל מלון, סטוקטון שלא זכו באליפות, האם זה מקטין מגדולתם? לא".
לא היית שם זמן רב, אבל היית אהוב על ידי האוהדים היוונים בצורה, אולי, חסרת תקדים. ספר לנו על היחסים שלך עם הקהל של פאו
"אני מת על האוהדים היוונים, הם נהדרים. התייחסו אלי כמו מלך. עד היום הם עדיין שולחים לי ציוצים, פוסטים ברשתות חברתיות, ומראים לי את הערכתם, אז אני אסיר תודה".
האם דמיינת שבתוך 20 שנה יצוץ מיוון שחקן כמו יאניס?
"הוא פריק של הטבע. כנראה השחקן הכי טוב בליגה כרגע".
האם יש לו סיכוי להיות "הפרצוף של הליגה"?
"הוא זכה בכך ביושר. הוא שחקן ענק ואני מאחל לו את הטוב ביותר".
ולסיום, מי תזכה באליפות העונה?
"זו שאלה קשה. עד שמישהו יוריד לגולדן סטייט את הכתר, כרגע הם הפייבוריטים".
אתה לא רואה את יוסטון, או טורונטו?
"לטורונטו יש סיכוי, אני חושב שלמילווקי יש סיכוי, לדעתי ליוסטון אין".
