איגודאלה. היטה את הראש בדיק ברגע הנכון (getty) (צילום: ספורט 5)
איגודאלה. היטה את הראש בדיק ברגע הנכון (getty) | צילום: ספורט 5

לפני ארבעה שבועות מת, בגיל 81, טוני ורנה. בארץ לא ממש דיברו עליו, שערי העיתונים בעולם לא פינו אינצ'ים לתמונת פרופיל. מעטים מכירים את האיש, יליד פילדלפיה, שבהיותו מפיק צעיר ב-CBS המציא בשנת 1963 את ההילוך החוזר. ב-7 בדצמבר של אותה שנה זה קרה לראשונה, במשחק פוטבול בין הצבא לחיל הים. בזכות אותה המצאה התאפשר לעולם כולו, כעבור 42 שנים וחודשיים, להבין מה עשה איש אחר מפילדלפיה, אנדרה איגודאלה.

זה היה אולסטאר 2006, ואיגי, בהופעתו הראשונה בתחרות ההטבעות, פינה את האנשים שישבו מאחורי הסל. הוא נעזר במסירה של אלן אייברסון עם הלוח – אחד האסיסטים הנפלאים בקריירה של אייברסון שאף אחד לא זוכר לתשובה – ובעודו מתחיל את הריצה מחוץ למגרש, העביר את הראש מתחת לטבעת בדיוק ברגע הנכון והטביע לאחור בשתי ידיים.

הקהל ביוסטון עף באוויר, העשיריות הונפו, אבל זו היתה רק ההתחלה. מפני שרק בהילוך החוזר, ואז בזה שאחריו, ואז בזה שאחריו, התברר כמה היה מדובר במהלך בלתי אפשרי. איך איגי הצעיר הצליח לכופף את הראש בדיוק בזמן. אין בכלל טעם לנסות ולדמיין מה היה קורה אם הבחור היה מפספס בעשירית שנייה את המעבר מתחת ללוח הסל. זה היה ביצוע מושלם, בסיטואציה בה דבר אחד שמשתבש יכול לגמור לך את הקריירה. מעטים זוכרים את הדאנק הזה, מפני שבסוף נייט רובינסון קפץ מעל עוד איש לא כ"כ גבוה, או עם כדור זוהר, או עם גלימה של סופרמן, ואנשים נמוכים עם ניתור גדול תמיד לוקחים את תשומת הלב וגם את הגביע הביתה. קצת כמו וידאו של גור כלבים ביוטיוב.
 
עבורי, איגי היה לא רק האלוף האמיתי של התחרות הזו, אלא גם האיש שמקומו בהיסטוריה נשדד ממנו בכך שה-NBA נתנה לרגע המושלם הזה לחלוף, ריק מתהילה. כשיסתכלו על הקריירה של אנדרה איגודאלה יזכרו לו את היותו יורש לא מוצלח לאייברסון כפרנצ'ייז פלייר של הסיקסרס, את הקדנציה כגו-טו גאי בקבוצה בינונית מהמזרח, ואז טיולים ככוכב משני או כשחקן שישי בין קבוצות טובות מהמערב. לא מבחינתי. עובדה, כשביקשו ממני זיכרון אחד מהאולסטאר התלבטתי. היה אפשר ללכת על מג'יק ב-1992 או על הדאנק של קובי בניו יורק, או על הפרידה מג'ורדן או על המסירה של טימאק לעצמו, או על הקאמבק ההוא של המזרח שהזכיר כמה כוכבים יכולים להיראות מדהים כשהם לוקחים את האולסטאר ברצינות. אבל הפעם, מתוך תחושת אחריות לאומית ותיקון עוול היסטורי, לא נתתי לאנדרה איגודאלה להישכח.
 
וגם לא לטוני ורנה.