טרייסי מגריידי. פני הארדוויי. גרג אודן. סם בואי. ברנדון רוי. גרנט היל. יאו מינג. לכל אחד מאיתנו יש פינה קטנה וחמוצה בלב ששמורה לשחקן שאהבנו, שציפינו שיככב שנים רבות, שנחסם בידי פציעות ארורות, בעיקר בברכיים. כולנו יכולים רק לדמיין איזה קריירה הם היו עושים, אם רק...
אבל הסיפור של הוא אפילו יותר עצוב. כל אחד מהשחקנים שציינתי היה מעולה, או לפחות היה אמור להיות מעולה. כל אחד מהשחקנים הללו היה מסוגל להיכנס לרשימת הגדולים בכל הזמנים אלמלא גוף האדם היה כל כך חסר רחמים. כל אחד מהם היה יכול לעשות היסטוריה אם עונת ה-NBA לא הייתה כל כך מתישה ותובענית. ההבדל הוא שדריק רוז כבר עשה היסטוריה וכבר עשה קולות של אחד הגדולים בכל הזמנים.
אף אחד מהשמות שאיתם פתחתי את הכתבה לא התהדר בתואר MVP לצד שמו. אבל לא רק שדריק רוז זכה ב-MVP, הוא היה השחקן הכי צעיר שעשה זאת אי פעם. לא ג'ורדן, לא מג'יק, לא בירד ולא ראסל - אף אחד מהם לא הגיע לדרגת דומיננטיות בליגה של גברים כשהוא היה עדיין נער תמים, כמו שרוז הגיע. וכאן מתחילה האכזבה הגדולה כששומעים לראשונה על עוד סכין שתפתח את ברכו של רוז ותגלה קרע.
ב-2011, רק לפני 4 שנים, הוא היה תופעת טבע. פרץ של אנרגיה ואתלטיות שגם זקני הליגה לא זוכרים כדוגמתם. הוא היה עובר את המגן בכדרור כמו כדור אש מתגלגל, ומזנק לטבעת כאילו הפרקט הפך לרגע לטרמפולינה. הוא עשה את זה עם כזו בגרות, כזה שוויון נפש, שהיית צריך לשפשף את העיניים כדי להיות בטוח שהוא באמת רק בן 22. באותם ימים, לכולם היה ברור שהבחור הזה נמצא על המסלול המהיר להיכל התהילה. ואז הוא נחת לא טוב על הרגל נגד פילדלפיה בפלייאוף.
כולנו היינו מאושרים לראות אותו שוב על המגרש העונה. אבל גם כשפה הוא קלע 30 נקודות, ושם ניצח משחק ברבע הרביעי, זה לא היה זה. מהרכז האימתני שהיה אמור לשלוט בליגה במשך עשור לפחות, רוז הפך לעוד שחקן שגרתי. כן, הוא עדיין היה העונה בין 10 או 15 הרכזים הטובים בליגה, אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו לאותה רמה. אולי זה עניין מנטאלי, אולי פשוט הוא איבד כח ברגליים. מה שזה לא יהיה, כבר היה ברור שרוז הישן כבר לא יחזור. ועכשיו להצהרה הזו ניתנה חותמת סופית.
לכו תדעו עוד כמה תארי MVP הוא היה גורף אם הבריאות הייתה לצידו. אפשר רק לנחש האם שיקגו הייתה לוקחת אליפויות ממיאמי וסן אנטוניו כשמספר 1 באדום על הפרקט. הבולס עשו מעל ומעבר כדי להסתדר בלעדיו כשהוא היה חסר, ולבנות סביבו סגל עמוס כשהוא חזר השנה. צריך להצדיע להם שהם הצליחו לשמור על שפיות כל הזמן הזה. אבל כעת העצבים שלהם ייבחנו באמת.
"הוא בחור חזק והוא יעבור גם את זה", אמר מאמנו טום ת'יבודו. "הוא שומר על אנרגיות חיוביות", הבטיח חברו ג'ימי באטלר. יכול להיות. אני רוצה להאמין להם. הלב שלי יוצא אל הבחור הצעיר והשקט הזה, אחד שכל מי שמכיר אותו ברחבי הליגה מיהר לתמוך בו ולהביע אהבה. אבל הראש יודע שאת הנעשה אין להשיב. הוא כבר לא יהיה אותו שחקן.
