להיות או לחדול זו הייתה הסיסמה לפני משחק מספר 3 בסדרת הגמר בין אליצור רמלה למ.ס אשדוד. ברמלה ידעו שאין דרך חזרה, שנחישות ורצון לבד לא יספיקו לנצח את המשחק, אלא מספרים ואחווה קבוצתית, שהייתה להן במהלך כל עונה, ובמילה אחת - הגנה. זה מה שהשתנה בלילה הזה, משום שמשחק האחרון לא היה דומה ולו במקצת, לשני המשחקים שקדמו לו.
אחת השאלות שעולות בראשי לפני כל משחק בסדרה הזו היא, למה דניאל אדאמס מתחילה בזריקות מבחוץ. אני בטוחה שאלי רבי שואל את עצמו את אותה השאלה. הדומיננטיות של אדאמס מתחת לסל היא עצומה, כמוכן, היא מקלה על שחקניות החוץ לתפקד ולהגיע לזריקות טובות יותר. אף אחת לא יכולה לעשות את מה שהיא עושה בצבע. ג'קסון נתנה משחק מדהים, אבל העובדה היא שגם 32 הנקודות שקלעה לא עזרו לאשדוד לנצח. אדאמס היא זו שיכולה לעשות את ההבדל. כדאי שהיא תשב לצפות במשחק מספר 1 בסדרה ולהיזכר בעובדה הזאת.
אליסון הייטאוור נבחרה לשחקנית העונה והגיעה גם אמש לעבודה עם טריפל דאבל, זו עוד הוכחה עד כמה הבחירה בה הייתה קלה. רמלה לא שינתה דבר, עדן ענבר לא המציא שום דבר שרמלה לא ידעה לפני כן, אבל הפעם הן פשוט ביצעו טוב יותר את תוכנית המשחק. הן קפצו על הכדורים, שיבשו את תוכנית המשחק של אשדוד, שיפרו את המשחק האישי שלהן וקיבלו את תמרה ג'יימס, שהייתה חסרה בסדרה עד כה, עם 19 נקודות והרבה מנהיגות.
שחקניות הספסל עלו וסוף סוף הרגישו את הדומיננטיות שלהן, שהייתה חסרה. ההגנה של רמלה התמקדה בנעמי קולודני, כדי ששחקניות אחרות יובילו את הכדור ויקבלו החלטות, וכשקולודני לא שולטת במשחק - יש בלאגן באשדוד. רמלה הוציאה את אדאמס מהמשחק (או שהיא הוציאה את עצמה), והישראליות המצוינות של אשדוד נעלמו. רמלה קיבלה אויר לנשימה ובעיקר הרבה ביטחון לכך שאפשר לעשות מהפך. מיכל אפשטיין, שקלעה 10 נקודות בהחלט לא רוצה שהעונה תסתיים. אם זו באמת עונתה האחרונה, אני יכולה להבין כמה האליפות הזאת חשובה לה.
אשדוד חוזרת הביתה, הלחץ מתחיל כבר לטפטף ואפשר לחכות עם כרטיסי הטיסה לאחרי החג. קשה לחזור מפיגור 2:0, אבל יש לנו סדרת גמר טובה ומותחת, שבהחלט מסכמת את ליגת כדורסל הנשים של העונה - איכותית ועם הפנים קדימה. השאלה כרגע היא איזו קבוצה תגיע מוכנה יותר למפגש מספר 4?
