חלקו האחרון של הראיון עם שירה העליון נסבו סביב שאלה אחת, פשוטה יחסית: "איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?" העליון הקפידה לתת תשובות בסגנון "טוב לי איפה שאני נמצאת" ו-"אני לא מסתכלת קדימה לעתיד הרחוק, אני חיה את ההווה". אנחנו, כאנשי תקשורת, רצינו תשובה שתתאים לכותרת, בסגנון "מאמנת את הנבחרת" או "מאמנת בליגת העל לגברים" ולא הרפינו במשך דקות ארוכות, עד שגם אנחנו הבנו את מה שאומר כל מי שפוגש אותה – לשירה יש את הדרך שלה, והיא לא תסטה ממנה אפילו לשנייה.
העליון, 35, מאמנת את מכבי רמת-חן/בליך, שמובילה בגאון את ליגת אתנה Winner בכדורסל נשים, כשבמאזנה 11 ניצחונות והפסד אחד בלבד. "זו סוג של עונת סגירת מעגל עבורי. הייתי קפטנית של רמת-חן ב-2006, כשאלי רבי היה מאמן ואורה גלזר היו"ר. העונה הגעתי כשאורה עדיין יו"ר ואלי רבי כמנהל מקצועי".
רבי בינתיים עזב לטובת משרה במכבי גני-תקווה ("זה לא הסתדר מבחינת הזמנים, אבל אני בטוחה שעוד אחזור לשתף פעולה עם אלי. אנחנו צוות מצוין"), אבל רמת-חן לא עוצרת והעליון קוצרת מחמאות על רמת הכדורסל שמביאה הקבוצה שלה. "אנחנו משחקות כדורסל ברמה גבוהה גם הגנתית וגם התקפית", מסבירה המאמנת, "אנחנו לא משחקות עם הרבה תרגילים, אלא עם עקרונות מובנים וקריאת מצבים תוך כדי תנועה חופשית, אז קשה להתכונן אלינו. החוזק שלנו הוא כקבוצה הוא שכל שחקנית ברוטציה יכולה לתרום ולקלוע בכל יום נתון בספרות כפולות, אז לא מספיק לעצור שחקנית אחת. גם המרקם האנושי מאוד טוב, וזה נדיר – הקשר בין השחקניות ברמה הבין-אישית הוא חזק. הן מקצועניות, מחויבות וממוקדות מטרה".
את קריירת האימון התחילה בהפועל ראשל"צ, שם אימנה מ-2010 ועד הקיץ האחרון. "חיכיתי חמש שנים להזדמנות הזאת ואני שמחה שקיבלתי אותה", היא אומרת ונותנת את הקרדיט גם לגלזר: "אורה מנהלת את רמת-חן ברמה הכי גבוהה שיש, שלא הייתה מביישת אף קבוצה גם בעולם כדורסל הגברים, שזה עולם שאני מכירה, ככה שלי יש ראש שקט להתעסק אך ורק בדברים המקצועיים. השחקניות מרגישות מחויבות לא רק כלפיי, אלא גם כלפיה."
כשהעליון מדברת על היכרותה עם כדורסל הגברים, היא מתכוונת לשנותיה כמאמנת קבוצת הגברים של הפועל ת"א. הימים היו ימי הדמדומים של גלגולו הקודם של המועדון, והעליון קיבלה את המושכות כשהוא דישדש בליגה הארצית. "שאול אייזנברג נתן לי את ההזדמנות הראשונה לאמן בוגרים, עוד כשהייתי שחקנית פעילה ולא חשבתי בכיוון של אימון. אבל פתאום זה קרה ואחרי שלושה אימונים מצאתי את עצמי מנצחת את ראש העין, שהייתה אז במקום הראשון, וזה עשה הד תקשורתי גדול. המשכתי לאמן את הקבוצה, ואז הגיעה ההצעה מקבוצת הנשים של הפועל ראשל"צ".
את מתחרטת שלא נשארת בכדורסל הגברים?
"מטבעי אני לא בן-אדם שמתחרט. גם רועי סבג (יו"ר ראשל"צ, נ.ק.) עשה דבר גדול כשנתן לי את ההזדמנות הראשונה בליגת העל לנשים, ובכלל גרם לנחיתה שלי בכדורסל הנשים להיות הרבה יותר רכה. היייתי במקום הנכון בזמן הנכון לקבל את שתי ההזדמנויות האלה שגרמו לי לפרוץ כמאמנת".
קיבלת מאז הצעות מכדורסל הגברים?
"קיבלתי הצעות מהליגה הארצית לגברים, אבל אם אחזור לאמן גברים זה יהיה רק בליגה הלאומית ומעלה. אני רוצה ויכולה לאמן ברמות הגבוהות. בעיניי אי אפשר להשוות בין הרמה של הליגה הארצית לגברים לרמה שיש היום בליגת העל לנשים, הרמה בנשים גבוהה בהרבה. בכלל, עדיין לא בוער בי לחזור לאמן גברים, יש לי עוד מה לתת ולאן להתפתח בכדורסל הנשים".
הקדנציה של העליון בהפועל ת"א לא הייתה חריגה רק מכיוון שהייתה אישה שאימנה גברים, אלא גם כי עירבה בין שני עולמות שההפרדה ביניהם, לפחות בארץ, היא מאוד ברורה – עולם כדורסל הגברים לחוד ועולם כדורסל הנשים לחוד. העליון לא מסכימה עם ההפרדה הזאת: "אני חושבת שמאמן טוב בא לידי ביטוי גם בכדורסל הגברים וגם בכדורסל הנשים, אבל כדורסל הגברים הוא עולם שוביניסטי וקשה לפרוץ בו את הגבולות. כדורסל הוא עולם עם הרבה קשרים, ואני, כמי שגדלה בברנז'ה של כדורסל הנשים, יותר נגישה ליושבי הראש ומכירה את הענף הזה כמו את כף היד שלי. בכדורסל הגברים אני לא שוחה כי אני לא שחקן עבר ואני פחות מקושרת. אתה רואה שמאמני נשים כמעט ולא עושים את המעבר – חוץ מאלי רבי וטל נתן שקיבלו הזדמנויות קצרות, אתה לא רואה מאמני נשים שמקבלים את הצ'אנס, שלא לדבר על נשים מאמנות. יושבי ראש כנראה מפחדים למנות מאמנת".
גם כשחקנית, העליון הייתה ידועה כאחת הדמויות הדומיננטיות בכדורסל הנשים, שבעשור הקודם נהנה מתור הזהב שלו. היום, על אף הרמה הגבוהה שמפגינות קבוצות כמו רמת-חן ואחרות, נדיר למצוא אולמות מלאים במשחקי הליגה. העליון מייחסת את התופעה הזאת למחסור בדמויות מעוררות הזדהות: "פעם שיחקו בליגה שחקניות כמו לימור מזרחי, לירון כהן ומיכל אפשטיין. הן היו עמוד התווך של הליגה והיום אין מספיק ישראליות דומיננטיות שאנשים יכולים להזדהות איתן".
למה באמת לא רואים יותר שחקניות ישראליות ברמה גבוהה?
"כי אין סבלנות. לא ליושבי הראש, לא למאמנים וגם לא לשחקניות. כשהייתי שחקנית צעירה, אף פעם לא באתי בגישה של 'מגיע לי', נלחמתי על כל דקת משחק שיכולתי לקבל. היום, שחקנית צעירה בעונה הראשונה שלה בליגה שמשחקת 10 דק' למשחק מתייחסת לזה כאילו נפל העולם. שחקניות באות עם ציפיות גבוהות מדי, במקום לחתום על חוזים ארוכי טווח ולהיות סבלניות.
אם נראה יותר חוזים ארוכי-טווח בקרב שחקניות צעירות, להן יהיה את הצ'אנס לגדול ולמועדונים יהיה את האינטרס להשקיע בהן. אני זוכרת שכשלירון כהן הייתה בת 17.5 שיחקתי מולה וחטפתי לה 3 כדורים ברצף. עברו שנתיים והיא הפכה לשחקנית אדירה. הדברים האלה לוקחים זמן, אבל כבר רואים ניצנים – שחקניות כמו אופיר בנט, שעושים איתה עבודה נכונה בהרצליה, וצעירות אחרות שלאט לאט רואים יותר, נותנות סיבה לאופטימיות."
אז ברגע שהן יהפכו לישראליות דומיננטיות, הליגה תוכל לשחזר את הימים ההם?
"יש עוד גורמים. בעבר, הסיקור התקשורתי של הליגה היה הרבה יותר רחב. פעם היית פותח מוסף ספורט, ורואה את טבלת הליגה ואת הנתונים של כל המשחקים, סטטיסטיקות, קלעיות, כמו אצל הגברים. עם הזמן זה הלך והתדרדר והיום אנחנו בקושי מקבלות שורה, וגם בה השמות לא מאויתים נכון. קח בחשבון גם שההתפרקות של רמלה הייתה הפסד מאוד גדול לליגה – רמלה הביאה איתה הרבה מסורת ועניין, והקהל שלה מאוד חסר. יש גם את העניין שקבוצות לא משחקות באירופה, יש הרבה מה לשפר".
לפני כשבועיים זכתה העליון להכרה מהוועד האולימפי, שבחר בה ובלימור מזרחי כנציגות ענף הכדורסל בפרויקט קורס המאמנים הלאומיים בו הושקעו 2.5 מיליון ש"ח, אבל למרות הכבוד וההערכה להן זוכות דמויות כמו העליון ומזרחי, גם בכדורסל הנשים רואים דומיננטיות גברית בקרב המאמנים וכיום העליון היא המאמנת האישה היחידה בליגת העל.
היא עצמה טוענת שעוד נשים בהחלט יכולות להתברג כמאמנות ברמות הגבוהות: "סה"כ אנחנו כנשים מאוד מוכשרות ויסודיות, ויש לנו רמה גבוהה של אינטליגנציה רגשית. הרבה נשים יכולות להיות מאמנות. גם בליגה אפשר לראות שחקניות עם פוטנציאל לאמן אחרי הפרישה. שחקניות כמו ליעד-סואץ קרני, כמו נעמי קולודני, כמו רבקה רוס בהחלט מתאימות להיות מאמנות יום אחד. גם טלי נוי (עוזרת מאמן בנות הרצליה, נ.ק.) לדעתי כבר בשלה לאמן קבוצה בליגת העל".
העליון אף בחרה בנוי כעוזרת לאחר שמונתה למאמנת נבחרת העתודה לנשים: "זה כבוד גדול. יש לנו הרבה עבודה ואני כבר לא יכולה לחכות להתחיל לעבוד עם הנבחרת".
הכיוון הוא לאמן את נבחרת הנשים הבוגרת יום אחד?
"בהחלט. אני חושבת שראוי שסוף סוף תהיה מאמנת אישה לנבחרת הנשים. ב-WNBA כמעט כל המאמנות והג'נרל מנג'רס הן נשים, ואני חושבת שזה משהו שאפשר לשאוף אליו – שנשים כן ייכנסו לתחום הזה גם בארץ. אני רוצה להיות האישה הראשונה שמאמנת את נבחרת ישראל בכדורסל נשים".
העליון היא כמעט חלוצה בעל כורחה. מצד אחד היא רוצה שיתייחסו אליה בזכות יכולותיה כמאמנת ללא קשר להיותה אישה ("אני בכלל לא מייחסת לזה חשיבות."), אבל כשהיא המאמנת הראשית היחידה בליגה, ולאחר שאורנה אוסטפלד לקחה צעד אחורה ועברה לתפקיד המנהלת המקצועית ברמה"ש, היא מהווה חוד החנית בכל הנוגע למאמנות נשים, וגם היא מכירה בכך: "אני אמנם לא רואה בעצמי פורצת דרך, אבל אם דרכי נשים יקבלו את החשיפה ואת ההזדמנות לאמן בזכות הצעדים שאני עושה היום בתור מאמנת, אני אשמח".
מי המודל לחיקוי שלך?
"אין לי מודל אחד, יש הרבה מאמנים טובים שאני שואבת מהם ומתחברת אליהם, אבל המקרה של אריק שיבק למשל מאוד נגע בי - איך שהוא הביא את אילת לגמר הפלייאוף כנגד כל הסיכויים, ומיד בפתיחת העונה הנוכחית הוא כבר מצא את עצמו בבית אחרי חמישה משחקים. זה מראה לך שלא משנה כמה אתה מוכשר, כדורסל הוא עניין דינמי – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אני באתי מהמקומות הכי נמוכים שיש, וכל דבר שיש לי בחיים השגתי בשתי ידיים בלי עזרה של אף אחד, ועד היום אני נלחמת על כל דבר שאני משיגה, וזו הסיבה שאני אסירת תודה על כל מה שיש לי. אני מרגישה שיש לי כל הזמן מה להוכיח ומשם נובע הפרפקציוניזם שלי. אני כל היום סביב הכדורסל, כי אני יודעת שאם אני לא אעבוד קשה ונכון ואספק תוצאות, מהר מאוד אני אהפוך לאפיזודה חולפת".
בשלב זה מגיעה אותה סרבנות לענות היכן נראה את העליון עוד 10 שנים: "אני לא חושבת כל כך רחוק. יש לי הרבה חלומות – לאמן את נבחרת הנשים, לאמן ב-WNBA, לעשות הסבה לגברים. אבל אני לא חושבת על חלומות בטווחים האלה".
אז בטווח היותר קצר, מה החלום שלך?
"לנצח את אס"א ירושלים ביום שני".
