אם נערוך משחק תיאורטי בין הקבוצה של העונה האחרונה של מכבי תל אביב מול קבוצת החלומות ההיא של 2004 תקבלו משחק חד-צדדי על הנייר. כל שחקן בחמישייה החד פעמית ההיא של פיני גרשון מוכשר יותר מהחבורה הצהובה שהניפה את צלחת האליפות של קופל בחמישי האחרון.
בתיאוריה, שאראס-פרקר-וויצ'יץ-באסטון היו יכולים לעשות את כל מה שעולה על רוחם על המגרש, שלא לדבר על מה שבורשטיין של 2004 היה עושה לבורשטיין של 2011. רק דריק הקטן נשאר הגדול מכולם.
ובכל זאת, העונה האחרונה של הצהובים הייתה לא פחות מרשימה, לא פחות מרתקת ובטוח לא פחות מרגשת מהשושלת המדהימה של תקופת פיני גרשון. אם בתחילת העונה היו קולות שדיברו על עונת בנייה ואכזבה מהסגל (כולל כותב שורות אלה, אופס), אז בסופה כבר לא ניתן לעשות כלום זולת להסיר את הכובע, לשים אותו בפה וללעוס אותו, בזמן שכל שאר הגוף נמתח למחיאות כפיים סוערות.
בויקיפדיה כתוב שההגדרה של סינרגיה היא "פעולה משותפת של גורמים הנותנת תוצאה חזקה יותר מאשר הצירוף של פעולות כל הגורמים בנפרד". זה ערך קצר וחסרה בו תמונה. אני חושב שאפשר בקלות להוסיף בו את דיוקנותיהם של ג'רמי פארגו, דורון פרקינס, גיא פניני, דיוויד בלו, ליאור אליהו, סופוקליס שחורציאניטיס, ריצ'ארד הנדריקס, מילאן מאצ'באן, טל בורשטיין, צ'אק אידסון ודריק שארפ. אם לא יהיה מקום לכולם, אפשר פשוט לשים תמונה של דיויד בלאט מחייך. יש הרבה כאלה מהעונה האחרונה.
על גבול הארוטיקה
מוטי דניאל, שזכה בגביע המדינה עם הפועל ירושלים ב-1997, אמר שהזכייה בגביע עם ירושלים מרגשת יותר מאשר במכבי, מכיוון שאצל הצהובים הזכייה מלווה בהרגשת הקלה, בעוד אצל האדומים הזכייה מלווה בהרגשת שמחה אמיתית.
אז יכול להיות שהשחקנים של מכבי מרגישים עכשיו הרגשת הקלה אחרי הזכייה באליפות המדינה, אבל להבדיל – האוהדים הצהובים חווים רגשות שמחה אמיתיים, ולא רק בגלל הזכייה – אלא בעיקר בגלל הדרך.
מכבי תל אביב שיחקה העונה כל כך טוב, שזה על גבול הארוטיקה. לא מן הנמנע שהצעירים שבאוהדיה של מכבי חוו במהלך המשחק מול ריאל מדריד ברצלונה תחושות שבעתיד הם ירגישו רק בחדר המיטות.
צפייה בהגנה המתחלפת של פארגו ופרקינס, הלחץ של אידסון ופניני, הפייד-אווי של בלו ואפילו החטיפות והחסימות של שחורציאניטיס – זו החלופה הספורטיבית לשירה.
תודה דיויד, פשוט תודה
אחד מהדברים הבולטים במכבי של העונה האחרונה היא שאף אחד לא דיבר על כסף במהלכה. בשנים האחרונות שמענו יותר מדי פעמים את המשפט "בשביל זה המאמן מקבל מיליון דולר?" או "גלבוע/גליל שווה חצי מהמשכורת של פיני".
אז אסור לטעות ולחשוב שהתקציב של מכבי הצטמק או שהבעלים "חוסכים" כסף. זה שקר. הבעלים ממשיכים להוציא כספים מכיסם למען הקבוצה. זה בלט בעיקר בהתעקשות על החתמת מאצ'בן שלא באה בעקבות שחרור של הנדריקס, למרות דיווחים שהופיעו בכלי התקשורת (כולל אתר זה, עוד אופס).
שביעות הרצון הכנה שיש כרגע ביד אליהו מתפקודו של דיויד בלאט, שהצליח להביא את הקבוצה לשיאים חדשים מדי שבוע, כבר גורמת להתלחשויות על "להפוך אותו לאובראדוביץ' או לאלכס פרגסון של מכבי". אם לוקחים בחשבון את האופי, המחויבות ומוסר העבודה שלו – בלי לבטל כמובן את ההישגים המקצועיים - אפשר לומר ללא חשש שבלאט הוא האיש הנכון להיות מאחורי ההגה הצהוב לעוד הרבה שנים.
לבלאט מגיעות כל המחמאות, ולא רק על התוצאות. על הטירוף שהוא מביא עמו לקבוצה בכל מצב (גם ב-50 הפרש ברבע הרביעי מול בני השרון), על הליכוד שהוא יוצר סביב הקבוצה ביציעים (לעומת הקדנציה הקודמת שלו, בה אף שמע בוז מהקהל) ועל החזרת הצביון הישראלי, ועמו גם את אהדת הציבור הרחב בישראל, גם זה שלא רואה כדורסל.
100% תמיכה
גם לקהל הצהוב מגיעות מחמאות. בעוד אנשים שמעולם לא היו בהיכל ימשיכו לתאר את יד אליהו כמגרש מלא באוהדים שלובשים פרוות ורולקסים, המציאות שונה לגמרי. אולי אין בהיכל את העידוד שהיה בשנות התום של הסבנטיז, אבל בינינו, איפה יש עדיין כזאת אווירה?
עובדה, היכל הספורט ביד אליהו הוא עדיין אולם הכדורסל המפחיד ביותר באירופה, אולי חוץ מהארנה של בלגראד, אבל פרטיזן של העונה האחרונה ממילא לא יכולה להפחיד אפילו זבוב. גם במשחקי הליגה, אלה שבאמת לא מעניינים אף אחד חוץ מאת אדון קופל, הקהל המשיך להגיע ולתמוך בקבוצה.
במשחקי חצי הגמר שתקיימו בהיכל, הוכיחו אוהדי הפועל תל אביב שאי אפשר להשתוות אליהם ברמת הדציבלים. במקביל, הם גם שרו שירי נאצה ושנאה שלא תמצאו ביציעים הצהובים ממול, וכנראה שלא תמצאו אצל אף קבוצה אחרת. שלט לבן וגדול שהונף ביציע האדום נשא את הכיתוב הבולט: "100% אנטי מכבי". בצד השני, ביציע אוהדי מכבי, הונף שלט כמעט זהה מבחינה ויזואלית, אבל עם כיתוב שונה בתכלית: "100% תמיכה".
למעשה, לבקשת הנהלת הקבוצה, אוהדי מכבי לא מבזבזים זמן על היריבה העירונית, אלא מתעסקים בעידוד הקבוצה שלהם בלבד. זה לא קרה בין לילה, אבל מאז ששמעון מזרחי ביקש מאוהדי הקבוצה להפסיק עם השירים נגד האדומים, התופעה כמעט נמחקה. כן, עדיין יש שירים בלתי מזיקים כמו "בכדורסל אין הפועל", אבל הם בעיקר באים כקונטרה לשירי הזוועה שממול. האוהדים האדומים נשארו בליגה השניה, הצהובים הגיעו בהמוניהם לגמר היורוליג. ככה זה.
מתי כבר פרס ישראל? אה, אופס
ואם כבר הזכרנו את השם המפורש, אז גם לשמעון מזרחי מגיעות מחמאות. לאחר שנים קשות בהן דובר על אובדן השליטה במועדון, אחרי הפרישה וההתאבדות של מוני פנאן, אחרי אובדן אליפות כפול, היו"ר הנצחי מוכיח שכוחו עדיין איתן.
למעשה, ההחלטה לאמץ כקבוצת בת את הפועל יקנעם/מגידו, בלי להתעקש על שינוי שם הקבוצה, היא הוכחה גם להתבגרותו של עורך הדין הוותיק. כן, מסתבר שאפשר להתבגר גם אחרי גיל 70. ההתבגרות הזאת גם נראית לעין במשחקי הקבוצה, בהם יושב שמעון מאחורי הספסל ונותן לצוות המקצועי של בלאט-גודס-אבן לנהל את המשחק בלי שום התערבות.
חוסר הלחץ הזה מפורש כפרגון, והפרגון הזה עובר גם לשחקנים, שמחזירים לכולם בניצחונות מדהימים ותצוגות כדורסל שלא זוכרים בהיכל כבר שנים. אולי תתנו לו כבר את פרס ישראל? אה, בעצם כבר נתתם.
אתם מאמינים לעצמכם?
כל מיני גונבי דעת למיניהם ניסו להשוות בשבוע האחרון בין גמר ליגת האלופות שייערך הערב בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד לשיטת הפיינל פור בליגת העל בכדורסל של ישראל. אחד מאותם אנשים הוא הקומישינר של הליגה בעצמו, אבנר קופל, בטור אישי שפורסם גם באתר זה.
מאוד מעניין אותי לחבר את אותם אנשים למכונת פוליגרף, סתם כדי לדעת אם הם מאמינים לשטויות שהם אומרים, או שהם לפחות יודעים שמדובר בכיסוי תחת מביך.
הפיינל פור היה אירוע מביך, עם מוזיקה וריקודים ערביים, הופעה בפלייבק של קובי פרץ, הטלת צנזורה על שלטי אוהדים, חוסר ספורטיביות משווע, יציעים חצי ריקים לאורך רוב המשחקים ובר רפאלי אחת, שרק בזכותה נזכרנו שאנחנו בישראל ולא בדמשק.