אין הרבה שחקנים שגורמים לאוהד הספורט הפשוט להתרגש. עמרי כספי עושה לנו את זה כי הוא נותן לנו "גאווה ישראלית" מעבר לים, גל פרידמן עשה את זה כי הוא זכה במדליית הזהב הראשונה של ישראל באולימפיאדה ויש את דריק שארפ, שפשוט צריך להיות חסרי לב כדי לא להתרגש ממנו, וזה בכלל לא משנה את מי אתה אוהד.
אין מישהו במכבי תל-אביב שיותר ראוי משארפ בשביל לגשת לנשיא פרס ולהניף גביע. אמש הסתבר, בפעם המי יודע כמה, שעוד נשארו לו כמה כדורים במחסנים, והוא לא מתבייש לצלוף כשצריך. זה נגמר בשמונה נקודות ובגביע 37 בתולדות הקבוצה.
כמובן שכולם זוכרים לדריק את הסל ההוא נגד ז'לגריס שפתח את הדלת לשושלת הגדולה של מכבי ואחת הגדולות בתולדות אירופה, אבל ברור שלא הכל מתרכז בזה. לדריק שארפ יש 12 אליפויות ו-10 גביעים בליגה הישראלית, והוא השחקן השלישי המעוטר בהיסטוריה אחרי מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי. והידית עוד נטויה.
גם בניצחון אמש בגמר הגביע על בני השרון, שארפ היה האקס-פקטור בשורות הצהובים, שנכנס ו"הזיז לשחקנים את הרהיטים בראש", כפי שהגדיר זאת פיני גרשון. אפשר ללמד שחקן איך לסגור לריבאונד ואיך לזרוק מהעונשין, אי אפשר ללמד ספורטאי להיות ווינר ואי אפשר ללמד בן אדם להיות נשמה טובה. דריק שארפ הוא גם וגם.
בתחילת העונה הבאה דריק שארפ יחגוג יום הולדת 39 (!). לא ברור בינתיים אם הוא ימשיך לשחק כדורסל או לא, אבל זו תהיה אבדה גדולה למכבי תל-אביב ולמדינה כולה אם לא ידעו להשאיר את שארפ כחלק פעיל בכדורסל הישראלי.
והיה גם משחק
מכבי תל-אביב זכתה בגביע ה-37 בתולדותיה אחרי שניצחה בגמר את בני השרון 70:77. אפשר היה לצפות שהחגיגות יהיו מאופקות, אבל ההפך הוא הנכון. מזמן כבר לא ראו ביד-אליהו חגיגות כאלה של הצהובים. לא רק בגלל שהגביע חזר לארון של שמעון אחרי שלוש שנות היעדרות, לא בגלל שהמשחק היה קשה מדי (והוא היה), אלא בעיקר בגלל ההרגשה של "כל העולם נגדנו" שצמחה במועדון הצהוב בשנה האחרונה. פתאום לנצח את בני השרון בגמר הגביע מזכיר את הניצחון על צסק"א בווירטון.
וזה לא היה רחוק מסנסציה. ברגעים מסויימים ברבע הרביעי זה נראה כאילו דן שמיר התקין תוכנה חדשה על הלפטופ ועומד לשלוף איזה שפן מהכובע, אבל אז הסתבר שזה בסך הכל אלדד אקוניס מקפץ מאחוריו על הספסל.
1.09 לסיום, בהפרש של שלוש נקודות, החזיר פיני גרשון את פניני למגרש – לא לפני שנתן לו סטירה עסיסית ומעוררת. זה נגמר בגביע שלישי לפניני, וראשון בצהוב. נוטים לחשוב שזכייה בגביע עם מכבי פחות מרגשת מזכייה עם קבוצה אחרת. ההתרגשות של פניני אתמול הוכיחה את ההפך.
לא רוצים שוטרים ביציע
גם השנה הגביע כמעט לא הגיע לארון של שמעון, אבל הפעם בגלל משטרת ישראל שאיימה לבטל את משחקי הגביע מכיוון שאיגוד הכדורסל לא הסכים לסמן את האוהדים בצמידי זיהוי. בסוף האיגוד התקפל, האוהדים תוייגו והמשחקים התקיימו כסדרם.
בתור מישהו שפוקד את שערי היכל הספורט ביד אליהו יותר מ-20 שנה, קשה לי להבין את ההחלטה המטומטמת הזאת. מכבי תל-אביב מארחת בהיכל נוקיה את הקבוצות הכי גדולות ביבשת מדי יום חמישי בסדר מופתי ומבלי לאלץ את האוהדים להסתובב עם צמידים משפילים ומיותרים.
מכיוון שברור שלא היה צורך בטחוני בצמידים האלה נשאלת השאלה הפשוטה: האם הצמידים היוו כיסוי תחת לעובדה שלא באמת צריך כוחות שיטור במשחקי כדורסל בישראל?
סמי וסוסו, גרסת איגוד הכדורסל
דריק שארפ קיבל את הגביע מהנשיא והניף אותו לקול תשואות הקהל בטקס מכובד. באותו הזמן, ליד שולחן המזכירות, סמי בכר קיבל גביע על פועלו בכדורסל הישראלי. בלי טקס, בלי מחיאות כפיים, בלי כבוד.
רבות כבר דובר וסופר על סמי בכר. שונאיו מספרים שהוא "הרחיק" את מאיר טפירו במשחק הגמר של הפיינל פור ב-2006 ובמו ידיו מסר את צלחת האליפות למכבי תל-אביב. בפועל – מדובר על שריקה אחת, שנויה במחלוקת, לעבירה חמישית לשחקן שאולי עשה עבירת תוקף ואולי לא. גם אחרי כמה צפיות חוזרות של הקטע בהילוך חוזר ואיטי קשה לקבוע אם בכר טעה בשריקה. וגם אם כן, מדובר על שריקה אחת מתוך כמה אלפי שריקות בקריירה ארוכה ומכובדת.
כעת, אותם אנשים שניסו לגמור לסמי בכר את הקריירה על רקע אישי, מנסים לקשר את פרשת העלמת המס שלו לבנק פנאן, ללא הצלחה – אבל עם המון רעש תקשורתי. ולכן, שנה אחרי ששפט את משחק הגמר של הפיינל-פור האירופי, נאלץ סמי בכר לפרוש משיפוט בישראל. חבל, אין לנו יותר מדי שופטים בכירים, שאנחנו יכולים לוותר על שופט ברמתו.
במהלך השנים הושרש הנוהג לפיו נפרדים משופטי כדורסל בכירים במעמד גמר גביע המדינה. העובדה שאיגוד הכדורסל בחר להצניע את "הטקס" של בכר, מעיד יותר על האיגוד, מאשר על השופט עצמו.