סופו. מה יקרה במפגש הבא? (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
יווני ענק מתעצבן זה מצטלם נהדר, חבל שאת הקללות לא משדרים לנו בלופ | צילום: ספורט 5
נתחיל מגינוי חד משמעי: נו נו נו סופו! זה לא בסדר לקפוץ ליציע אוהדים, ולא משנה אם קיללו את אמא שלך, את הבן התינוק שלך או שהשתמשו נגדך במילה הכי דוחה שאפשר להטיח בפני אדם כהה עור. שלא תקפוץ שוב ליציע, שמעת? לא משנה אם יורקים עליך, לא משנה אם זורקים עליך דברים – תתעלם ותמשיך הלאה לחדר ההלבשה, אתה שחקן כדורסל מקצועני – מה זה כבר כמה יריקות בשביל הדולרים שאתה עושה?

זהו, סיימנו את מלאכת הגינוי החשובה הזאת. אבל אולי דווקא בשבוע בו באולפן של אחד מאתרי האינטרנט הגדולים בישראל הדליקו בלי חשש ג'וינט מול המצלמות (סחטיין חברים) אפשר להפסיק גם את הצביעות בנושא של האלימות בספורט?

הרי זה באוויר כל הזמן. בתוך שבוע אחד שמענו על שופט כדורסל שמבקש משוטר לירות באוהדים שליוו אותו בקללות למכונית – הוא זכה לגינויים וגם לעונש חמור (הורחק עד סוף העונה, ולמעשה סיים את הקריירה הספורטיבית שלו). באותו שבוע ראינו גם כדורגלן של מכבי חיפה מאבד את הראש וזורק את משענת הכסא שלו על האוהדים שלו. ועכשיו סופו מנסה להסביר לאוהד הפועל תל אביב מה ראוי לעשות לאנשים שמספרים לך מה קרה בפרק של "משחקי הכס" לפני שהספקת לראות

וזה ראוי לגינוי אמיתי. אבל בשביל גינוי אמיתי צריך להתייחס לכל העובדות, וצריך להתעלם מהדברים הלא חשובים, אפילו אם הם נורא בולטים לעין. אחד מהדברים האלה, למשל, הוא הגודל של סופו. מדובר באיש גדול ממדים, מה לעשות – אז הרבה פחות נוח לו לשבת במטוסים מאשר לשאר בני האדם – וזה גם מצטלם ממש רע כשהוא קופץ ליציע. דמיינו למשל את יוגב אוחיון הצנום קופץ ליציע, פתאום זה הרבה פחות מפחיד. פתאום זה לא מצטלם כמו תרגיל של פינוי נפגעים של פיקוד העורף. אסור להתייחס לגודל של סופו כפי שאסור להתייחס לצבע העור של סופו. אפילו אם זה נראה לכם נורא קל.

אז אם מורידים את הגודל של סופו מהמשוואה מה היה לנו כאן בעצם? איש שקפץ ליציע (נו נו נו!) ולא עשה כלום. לעולם לא נדע מה היה קורה לאותו בן טובים שביקש לאחל לסופו בהצלחה בסדרת ההצלבה מול מילאנו אם סופו היה מצליח להגיע אליו. בכל מקרה, ברור שמגיע לו עונש על ההתנהגות החמורה והנדירה, וברור שהוא גם יקבל אותו.

איך הייתם מגיבים אם במשך שעתיים היו מקללים קרוב משפחה שנפטר?

אבל אחרי שמסיימים לטפל בסופו, חשוב להתייחס לאמת שכולם יודעים ואף אחד לא רוצה לדבר עליה. הרבה יותר קל להצביע על האיש השחור והגדול הזה ולהגיד "להעניש את האיש האלים הזה" מאשר לשאול מה גרם לו להתפרץ ככה.

בואו נחזור שעתיים לפני המקרה המדובר והמסוקר, ונתייחס לאירוע שלא סוקר כלל ובכלל. רגב פנאן, איש צנום ולא גבוה במיוחד יחסית לשחקן כדורסל לשעבר, משתתף בחימום של קבוצת מכבי תל אביב כעוזר מאמן הכושר של המועדון. עד כאן הכל בסדר. לפתע, חבורה של אנשי תרבות, מתחילה לצרוח עליו מהיציע הקרוב קללות איומות על אביו ז"ל. רגב מבליג. רגב מבליג גם כשהקללות מתחילות להפוך לשירים. והשירים לא מפסיקים. רגב מבליג ומבליג, עד שלבסוף יוצאת לו תנועת יד בלתי נשלטת. "בוא לפה", מסמנת היד של רגב כמעט על אוטומט אל עבר האוהד המקלל ביציע. הערס הפנימי שנמצא בכל אחד מאיתנו יצא מהגוף של רגב, אחד האנשים הכי נחמדים, צנועים ורגועים בספורט הישראלי. רגב חזר להבליג, וצריך להעריץ אותו על זה. כמה מאיתנו היו מצליחים להתעלם מאיש שמקלל את זכרו של אבינו המת?

זמן לנקמה של הצהובים? פניני (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
כשיש אירוע חריג אז מקבלים קצת כותרות, אבל בשאר הזמן מקבלים את האלימות בספורט כמובן מאליו | צילום: ספורט 5
סופו הוא לא אחד שמבליג. בחודש האחרון הוא אפילו שלף את מילת ה-F בפני שופט וקיבל שתי עבירות טכניות. בעבר הוא נגרר לקטטה גדולה במדי נבחרת יוון. הוא גם שותף לקטטה גדולה בגמר גביע המדינה נגד נתניה. ובכל זאת, הדבר האחרון שאפשר להגיד על סופו זה שהוא אלים. הוא ילד קטן שלא יודע לשלוט בעצמו – הבעיה היא שהוא לא ילד קטן, בטח שלא פיזית. ובכל זאת, תמיד צריך ילד קטן שיצביע על כך שהמלך עירום. 

ואגב ילדים קטנים, זה מזעזע לחשוב שילדים חזו במקרה האלים הזה בעיניהם התמות. ובעצם, זה משהו שאני אומר כבר יותר משנה. במרץ 2013 פרסמתי טור ששואל "איזה אבא יביא את הילד שלו לכדורסל בישראל?". והשאלה נשארה זהה. סופו היה בסך הכל הראשון שניסה לפעול נגד האלימות ביציעים, הוא פשוט ניסה לעשות את זה באלימות. ככה זה כשאף אחד אחר לא עושה משהו בנידון. כשביציעים מאחלים שואה, מחקים צלילים של תאי גזים, קוראים קריאות גזעניות, יורקים, זורקים חפצים למגרש במטרה לפגוע באנשים ואף אחד לא עושה דבר כדי לעצור את זה – בסוף יגיע איזה סופו וינסה לעשות סדר בבלגן בעצמו. זה משנה אם ילד יראה שחקן כדורסל קופץ ליציע או סתם ישמע אנשים מבוגרים שרים: "שתישרפו חיים" לאנשים שכל חטאם הוא ללבוש גופיה בצבע לא נכון? ובכלל, אירוני משהו שהאנשים שהביאו לנו את הבובה של הבן של אובארוב ואת השירים על הבן של מוני פתאום דואגים כל כך לילדים.

אלימות פיזית מצטלמת נהדר, בעיקר כשבפריים נמצא יווני ענק עם שם ארוך. אלימות מילולית מצטלמת הרבה פחות יפה. האם "שהבן הקטן שלך ימות" כואב פחות מסטירה? ממש לא בטוח. האם "איפה אבא?" לאדם שאיבד את אביו, חמור פחות מאגרוף? מה זה משנה – תראו את ההר אדם השחור הזה רודף אחרי יהודי לבן.

אז כן, סופו ייענש. האוהד שברח כנראה לא ימהר לקלל שחקני כדורסל בעתיד, אבל גם אפשר כבר לנחש שהוא לא יקבל שום עונש. בטח לא מהקבוצה שלו. למעשה, הוא ימשיך להיות חלק מהבעלים של הקבוצה. מה אפשר לצפות מקבוצה שהיו"ר שלה מתראיין רגע אחרי האירוע החריג ובמקום להרגיע את הרוחות רק ממשיך לחפש אנשים להאשים? ככה זה שהתקשורת ממהרת לעשות ספיישל "די לאלימות" אחרי מקרים נקודתיים, אבל מתעלמת מהאלימות שקיימת כל יום בשגרה.

יש מנהלת ליגה, יש איגוד כדורסל, יש משטרה, יש בתי משפט ויש חוק שלפיו אפשר להכניס אנשים לכלא לשנתיים על אלימות במגרשי ספורט – לא צריך שחקן כדורסלן יווני רגיש כדי לעשות סופו לאלימות במגרשים.