שמואל פרנקל. המנהלת תיישר קו? (אתר המנהלת) (צילום: ספורט 5)
יעשה סוף לאלימות ביציעים? כבוד היו"ר | צילום: ספורט 5
לכבוד יו"ר מנהלת ליגת העל בכדורסל, מר שמואל פרנקל,

מכובדי, ישבתי כמה מטרים מימינך בהיכל הכדורסל "בית מכבי" בראשון לציון בדרבי התל אביבי שנערך שם ביום ראשון האחרון. אתה ישבת ביציע הזהב, אני ישבתי ביציע 7. זה ממש קרוב. למעשה, שנינו ראינו את האירועים במגרש וביציעים כמעט מאותה הזווית ומאותו המרחק. נהנית? אני לא.

אני מקווה שגם התשובה שלך היא "לא" מוחלט וטוטאלי – ובלי קשר לתוצאת המשחק (אני מודה – בתור אוהד מכבי גם תוצאת המשחק כאבה לי, אבל גם אם התוצאה הייתה הפוכה לא הייתי חושב אחרת). מדובר היה במשחק שסימל כמה מהבעיות החמורות והדחופות שקיימות בכדורסל שלנו, גם מבחינה ארגונית וגם מבחינה מקצועית – ומן הראוי שהאיש החזק בליגה יתייחס אליהם.

נתחיל, איך לא, בנושא האלימות ביציעים.

מכיוון שאני בטוח שיש לך זוג אוזניים תקינות ופועלות, לא אתייחס לשירים הגועליים, הדוחים ומעוררי הבחילה ששרו אוהדי הפועל תל אביב. אני בטוח ששמעת אותם. אני גם בטוח שנגעלת. כן אתייחס לאווירה האלימה במגרש, ומחוצה לו. תגרה אלימה שהתחילה בין מחנות האוהדים בתחנה המרכזית של ראשון לציון, אוהדים שהחלו בקרב אגרופים בשירותים, אוהדות שזכו להטרדות מיניות מצד כמה גברברים "אמיצים" ועוד. זה בכלל לא משנה מאיזה צד מתחילה האלימות, שכן היא קיימת בשני הצדדים.

צילום מסך מתוך "חדשות הספורט" (צילום: ספורט 5)
אוהד מסמן צלב קרס בידיו בדרבי ביום ראשון האחרון | צילום: ספורט 5
שוטרים וסדרנים היו פרוסים ברחבי האולם ומנעו מרוב האירועים האלה להתפשט, אבל מחוץ למגרש הסיפור היה אחר לגמרי. אז נכון, בסך הכל הפועל תל אביב עמדה בכבוד באתגר שניתן לה והדרבי עבר ללא אירועים אלימים חריגים במיוחד, אבל לך תספר את זה לנער שמצא את עצמו עם רגל מדממת אחרי שנפגע מפגיעה של בקבוק זכוכית מחוץ למגרש. ושוב, זה בכלל לא משנה את מי הוא אוהד

האירועים האלה, יחד עם אזכורי השואה הבלתי פוסקים (בחילה, כבר אמרנו?), איומים מפורשים באלימות וכן, לא מעט פגיעה בכבוד המת – מוציאים את החשק לבוא לכדורסל. המשחק הזה שכולנו אוהבים.

איזה אבא יביא את הילד שלו למגרשים האלה?

רק בשבוע שעבר הוקדמו משחקי המחזור לכבוד חג הפורים כדי לעודד משפחות וילדים להגיע למגרשים. אז זה נחמד שמקדימים מחזור אחד לשעות אחה"צ, מבטיחים אוזני המן ותחרויות תחפושות לילדים – אבל ברגע האמת, כשאמא ואבא צריכים להחליט אם לשלוח את הילד שלהם לכדורסל, הם יזכרו את התמונות מהדרבי המתוקשר, ויבינו שאסור להם לשלוח את הילד שלהם לאירוע אלים שכזה.

את הפיתרון המיידי לבעיה הספציפית שמציב הדרבי התל אביבי הצעתי כבר לפני הדרבי הקודם בהיכל נוקיה – הפרדת הכוחות באופן מוחלט לפי המודל היווני. הפועל תל אביב ומכבי תל אביב, כמו אולימפיאקוס ופנאתנייקוס, יארחו את הדרבי במגרשם הביתי ללא נוכחות אוהדים של הקבוצה היריבה. אם לא יהיה חיכוך – לא תהיה אלימות. הפוריטנים יגידו שהספורט ייפגע, ויש אווירה מיוחדת כששני מחנות האוהדים נפגשים. יכול להיות שהם צודקים – ומאידך, האם זה שווה את זה? האם יש דרך ספורטיבית להצדיק נוכחות של 120 שוטרים ומאבטחים שעולה לקבוצה המארחת עשרות אלפי שקלים (שאין לה) במשחק בין הקבוצה שבמקום הראשון למקום העשירי? אבל כסף וארגון בצד, האם ילד אחד שגומר את הדרבי בבית חולים שווה את זה?

אבל גם אם נצליח לשים פלסטר על האלימות התל אביבית, אסור לשכוח שלא מדובר באירוע אלים יותר – אלא בעיקר מתוקשר יותר. האלימות הגיעה השנה ובשנים הקודמות בלא מעט מקומות - מחיפה דרך ירושלים ועד אשקלון. האלימות הזאת מבריחה גם את אוהדי הכדורסל המסורים ביותר מהיציעים. חייבים לעצור אותה.

למוסדות איגוד הכדורסל ומנהלת הליגה יש מספיק כוח – עכשיו הגיעה העת לאכוף גם את החוקים הקיימים –ובעיקר, להעניש. העונש לאוהד אלים צריך להיות קבוע, פשוט, וברור – הרחקה מהמגרשים. התפרצת למגרש? נתפסת בקריאה גזענית? הרמת יד על אוהד? קבל הרחקה לשנה ממגרשי הכדורסל בישראל. תתפלא לדעת כמה פשוט ליישם את השיטה הזאת, הרי היא כבר עובדת בכל אירופה בלא מעט ענפי ספורט.

לשמור על התקווה

סדאם חוסיין (צילום: רויטרס, רויטרס3)
לא ייצג את ישראל עוד לפני שזה היה במיינסטרים. סדאם חוסיין | צילום: רויטרס, רויטרס3
הסוגיה השניה והלפני אחרונה שאני אעלה בפניך אפילו קלה יותר לפיתרון. אני מתכוון כמובן לניגון ההמנון הלאומי "התקווה" לפני משחקים בליגת העל. אני לא יודע אם אתה זוכר למה אנחנו ליגת הכדורסל היחידה באירופה (ובעולם?) שמנגנת את ההמנון הלאומי לפני משחקים, אז ליתר ביטחון אני אזכיר לך – בשלהי מלחמת המפרץ, פברואר 1991, בזמן שסקאדים המשיכו ליפול על בנייני מגורים במרכז, אישר פיקוד העורף לאיגוד הכדורסל לחזור לשיגרה תחת ההגבלה שהמשחקים ייערכו בשעות הצהריים. משחקי הליגה הראשונה בכדורסל חזרו, ולמרות השעה המוקדמת, גם הקהל הגיע ונהנה מההפוגה ממהדורות החדשות והטילים. מכיוון שלא הייתה שום אפשרות להתעלם מהמלחמה, החילו אנשי איגוד הכדורסל נוהג חדש במשחקי הליגה. הנוהג גרס כי בפתיחת כל משחק, לפני הג'אמפ-בול, הקהל יעמוד לכבוד שירת ההמנון הלאומי, התקווה.

אז האמת – הייתה בזה גאווה פעם. סדאם חוסיין רצה להשמיד אותנו, ואנחנו שרנו את התקווה ושיחקנו כדורסל. אלא שהיום, 22 שנים אחרי, החוק שמחייב לנגן את התקווה לפני משחקים נותן לקבוצות אוהדים מסויימות את ההזדמנות לבזות את ההמנון הלאומי. נפתלי הרץ אימבר היה מתהפך בקברו אם היה שומע את המקהלה העליזה שעשתה קולות של גז, קיללה בעלי תפקידים, עיוותה חלק מהמילים או סתם עשתה בוז בזמן שחלק אחר בקהל שר על "התקווה בת שנות אלפיים". במפתיע, או שלא, אלו היו אותם אנשים ששרו כמה רגעים לפני את המנון האינטרנציונל בצורה מאוד מכובדת.

האמת היא, שהם לא עוברים על שום חוק. במסגרת חופש הביטוי הם יכולים לעשות בוז להמנון מהיום עד מחר. השאלה היא, האם צריך להתעקש להמשיך את הנוהג הפטריוטי הזה (שכאמור, ככל הידוע לא קיים באף מדינה)?

קבל פיתרון חינם: שכל קבוצה תחליט בעצמה אם היא מעוניינת לנגן את ההמנון או לא, לפי חשיבות המשחק, הרגישות שלו, וכמות הקהל שבו (אין באמת ערך בלנגן את התקווה לפני 100 צופים).

וזהו, הגענו לנקודה השלישית והאחרונה שלי, נודניק שכמותי. כבוד היו"ר, נהל את הליגה וקבע את מדיניותה לפי  המשחק הזה שמשחקים עם כדור כתום על הפרקט. אל תיכנע לשיקולים שיווקיים, אל תתפתה לעניינים כלכליים. הקהל מגיע לראות כדורסל איכותי, לא משחקי חברה בין הרבעים ולא מעודדות. עזור לקבוצות שמצליחות לייצר מסורת ולהביא קהל להתקדם ולהתפתח. אל תשקר ללקוחות שלך עם אירועי פיינל-פור גרנדיוזיים שבאים לכפר על עונה חסרת עניין.

איכות זו לא מילה גסה, גם לא אהבה. ואנחנו אוהבים את המשחק הזה.

עמית סלונים