1. שלא ייגמר לעולם
שעה ארוכה אחרי שהסתיים הגמר, שחקני נבחרת ישראל יצאו בזה אחר זה לאוטובוס, בו המתינו לפני הנסיעה למלון ולחגיגות בתל אביב. אלא שהדקות חלפו והאוטובוס נותר בחניה משום שלא כל השחקנים הגיעו. לפתע ירד דני אבדיה לעבר עשרות האוהדים הצעירים שחיכו בחוץ וצעק: "יאללה, עוד שיר אחד". עשר שניות עברו - ואבדיה, יחד עם ים מדר, אופק מלכה ותומר פורת כבר הונפו על הכתפיים ושרו את הלהיט החדש: "נבחרת ישראל, אני מכור לזה". מיותר לציין, כמובן, שבסשן הזה היה הרבה יותר משיר אחד.
והסיפור הקטן הזה מתמצת באופן מושלם את התחושה אתמול (ראשון) בהיכל שלמה. כולם מאושרים מאיך שהכל נגמר, אבל לא ממש רוצים שזה ייגמר. עוד קצת, רק עוד שיר אחד . "אליפות אירופה היא תמיד מתוקה, אבל זה טיפה יותר מתוק כשזה בבית", השווה אבדיה בין הזכיה הזו לזו של השנה שעברה. "לשיר פה את התקווה זה מרגש. אני שמח, גאה בכל השחקנים שנתנו עבודה מדהימה. נלחמנו על הפרקט, וכשלא הלך - הקהל הרים אותנו".
"הלחץ עלינו היה מטורף, אז אני מקווה שאתם מבינים מה השחקנים האלה עשו פה", סיכם אריאל בית הלחמי. "כולם הציגו את זה שאנחנו צריכים להשאיר את הגביע בבית, לכן מה שהשחקנים האלה עשו כל ערב, עם כל הלחץ הזה, זה בלתי נתפס".
2. סיפורו של מאמן
"נו אז מה, החתמתי מאמן טוב, לא?", אמר רמי כהן לבית הלחמי בירידה לחדרי ההלבשה, שחייך ולא אמר יותר מדי. ההיסטוריה עוד תשפוט את אריאל בית הלחמי כמאמן הפועל תל אביב, אבל אין ספק שבאיגוד יכולים להיות מרוצים וגאים מהבחירה שלהם במאמן נבחרת העתודה. אלוף אירופה, פעמיים, בענף שבו נבחרת ישראל מעולם לא היתה אלופה. "זה הכל השחקנים, אני רק פסיק בסיפור הזה", המשיך בית הלחמי להצטנע, גם אחרי הגביע השני.
במקרה של בית הלחמי, זו באמת ענווה אמיתית. הוא התחיל את ראיון הסיום מול עשרות העיתונאים בתודות לאנשי הצוות שלו, מבלי לפסוח על אף אחד, וסיים אותו כאשר הוא ממש מעביר את שרביט הדיבור לעוזרו שרון אברהמי. "הבן אדם הזה הוא מאוד צנוע", פסק אברהמי, ועבר למחמאות: "אני חייב לפרגן לו - הצורה שבה הוא הטריף את השחקנים בחדר ההלבשה... אני 25 שנים בכדורסל ולא ראיתי דבר כזה. אפילו אני התרגשתי ורציתי לעלות לשחק".
כשרז אדם, עוד אחד שהיה שם גם בעונה שעברה, נשאל על ההבדלים בין הנבחרת הנוכחית לזו של קיץ 2018 - הוא בחר לדבר דווקא על מה שנשאר זהה: "אני לא יודע מה שונה, אבל אני יודע מה דומה - וזו השיטה של אריאל. הוא לא יאהב את מה שאני אומר, אבל הוא קוסם, מביא אותנו פעמיים לזכיה באליפות אירופה. כנראה שיש משהו שהוא יודע להוציא מאיתנו".
גם באיגוד מודים שבית הלחמי הוא "ההתאמה המושלמת" למשרה - סינרגיה נדירה בין דרישות תפקיד לאדם שמסוגל למלא אותן עד תום. בסיום, במיוחד במהלך ההמנון, קשה היה לפספס את ההתרגשות על הפנים של המאמן, שלא נוטה להחצין רגשות באופן תדיר. "יצאתי קצת משליטה, אני מודה", אמר בית הלחמי. "אבל אי אפשר שלא, עם הקהל הזה וההתרגשות שאנשים עוררו בנו. אני חייב להגיד לא קראתי ולא שמעתי כלום כל האליפות, הייתי מנותק כמה שאפשר אבל זה באמת מרגש. בק טו בק זה מטורף".
3. שבט אחים ואחיות
רגע לפני ההנפה, אולי הרגע המרגש ביותר בחייו עד כה - ים מדר ניגש לכרוז ניב זהבי וביקש ממנו לקרוא לגבי צ'אצ'אשווילי, שאמור היה להיות בסגל, אבל לרוע מזלו נפצע לפני הטורניר. גם פיני גרשון תר אחריו ושחקנים נוספים הביטו ימינה ושמאלה בניסיונות לאתר את חברם - שבסופו של דבר לא הצליח להגיע לפודיום ולחלוק עם הנבחרת את הרגע הגדול.
זו אולי קלישאה שנאמרת על כל נבחרת/קבוצה מנצחת - אבל עושה רושם שעל נבחרת העתודה הנוכחית היא הנכונה ביותר: החבר'ה ממש אוהבים אחד את השני. "החיבור הזה בינינו עוזר לנו מאוד, אנחנו באמת חברים טובים", אמר עידן אלבר. "אנחנו משחקים ביחד כבר הרבה שנים בנבחרת ויש פה אווירה מדהימה בחדר הלבשה". תומר פורת הוסיף: "יש פה 12 לוחמים, פשוט ככה. אנחנו מחוברים, יש פה שחקנים ואנשים ברמה גבוהה, שתענוג לשחק איתם".
קחו לדוגמה את אבדיה ומדר. בלא מעט קבוצות בעולם בעלות שני כוכבים - היו לא מעט פעמים בעבר מאבקי אגו שהיו מובילים גם לפיצוץ. אבל במקרה של הילדים/כוכבים משני הצדדים של תל אביב - ההיפך הוא הנכון. כשאבדיה הונף על הכתפיים כשיצא מהאולם, השורה הראשונה שיצאה לו מפה היא "ים מדר, אולה אולה אולה". גם מדר לא מפסיק לפרגן לחבר ואמר יותר מפעם אחת שתואר ה-MVP של הטורניר מגיע בגדול לחברו.
"אין MVP בנבחרת הזאת", סיכם אבדיה. "כל אחד שעלה על הפרקט נלחם, שמר וקלע כשצריך. נכון שיש שחקנים שקלעו יותר במשחקים כאלו או אחרים, אבל זה לא משנה. אנחנו נבחרת אחת ורק ככה אנחנו מצליחים לנצח. יש פה רוח מדהימה, לא להרבה שחקנים בליגה יש הרוח הזו".
בית הלחמי התייחס גם הוא לנושא הזה: "זה משחק קבוצתי וכולם צריכים את החברים שלהם. היופי של מה שקרה פה, זה שלקחנו חבורה של שחקנים - שלמרות שהם צעירים גם להם יש אגו - והצלחנו לגבש אותם. התוצאה היא מה שראיתם היום".
4. ביצים של ילד
"מתי ידעתי שניצחנו? אחרי השלשה של עידן אלבר", אמר בית הלחמי. אין צורך להסביר באיזו שלשה מדובר. "אני אוהב את הרגעים האלה, אומרים לי הרבה שאני קר רוח", אמר אלבר עצמו, שסיים אתמול עם 10 נקודות. "אני לא מפחד מהרגעים הגדולים האלה, לוקח את כל הזדמנות שנותנים לי".
עידן אלבר רק בן 19, שיחק רק עונת בוגרים אחת בחייו - וגם בה ירד ליגה עם הפועל כפר סבא. אבל מה, לילד יש ביצים. לפני סוף הרבע השלישי, הוא לקח את אותה שלשה מדוברת כאילו קוראים לו סטף קרי ונתן את האות לבריחה הישראלית הגדולה ברבע האחרון. אחרי אותה שלשה הוא הסתובב לקהל והניף את ידיו הצידה, כמו יודע שזו השלשה שהכריעה סופית את הספרדים. "זה היה רגע של פעם בחיים, זו היתה תחושה מדהימה", תימצת אלבר.
לרכז שגדל במכבי תל אביב עוד אין קבוצה לעונה הבאה וכעת הוא בוחן מקרוב את כל האופציות על השולחן. "מה שמנחה אותי מגיל אפס זה דקות משחק", אמר אלבר. "אני אבחר במקום שבו אני אוכל לבוא לידי ביטוי. אני את ההחלטה אקבל בשבוע הבא".
5. פייבוריטים, נעים להכיר
נבחרת ישראל, כמעט בכל ענף, היא סוג של אנדרדוג כשמדובר במעמדים גדולים. ככה זה, במדינת שבה הספורט, בטח בענפי הכדור, נמצא שנות אור מאחור המדינות האירופיות המובילות. אבל לפחות בכדורסל, יכול מאוד להיות שנבחרת העתודה של השנים האחרונות משנה את הנראטיב. "יש לנו רעב יותר גדול כשאומרים לנו שאנחנו אנדרדוג", אמר הקפטן יאיר קרביץ. "אנחנו לא חושבים ככה. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לנצח כל נבחרת".
כן, ישראל הקטנה עשויה עוד להפוך יום אחד, בזכות הקרביצים, האבדיות והרז אדמים - לכוח עולה, מרתיע. לכזו שנבחרות אחרות יסתכלו עליה מלמטה. "האמנו שאנחנו הולכים לקחת את הגביע הזה מההתחלה", אמר אבדיה ונתן הצצה לתחושות האמיתיות במחנה הישראלי. "הוכחנו הרבה דברים באליפות הזו, אין לי ספק שהעתיד שלנו מזהיר. אני מאמין שהדור הזה עוד יעשה משהו מיוחד".
