במבט על קמפיין שלם של מוקדמות אליפות אירופה, פרטי הניצחון על לטביה הם הפחות חשובים בסיפור הכולל, אפילו לא היכולות האישיות של שחקני נבחרת ישראל אחד לאחד והשורה הסטטיסטית שלהם.
לא צריך לנפח את הניצחון היפה כשלעצמו על נבחרת ב' של לטביה (השחקנים הבכירים של הלטבים כלל לא הגיעו לארץ) וספק אם יש טעם לנתח אותו, עדיף לבחון את התמונה השלמה. זו שמספרת על כמה יפה, יעיל, פשוט ומרומם רוח יכול להיות הכדורסל שלנו.
נבחרת ישראל הנוכחית היא ודאי אחת המרתקות שהיו לנו. מהירה, מוכשרת, אתלטית ומחפה על נחיתות גובה ופיגור בריבאונדים במשחק קבוצתי, בפרגון ובמטחי שלשות באחוזים מצוינים. אבל יותר מכל דבר אחר דווקא הנבחרת הזו, העכשווית, המעודכנת, מזכירה ימים של פעם.
ימים שבהם הכדורסלן הישראלי הוא זה שנתן את הטון ושחקנים זרים היו רק אחד או שניים בכל קבוצה בליגה הישראלית, וכל אחד מהם בינגו. אלה היו ימים שהכדורסל כאן היה דומיננטי בהרבה מכפי שהוא כיום, ולא נזדקקו לפתרונות קסם מזויפים כמו קיום פיינל פור כדי להכניס בו עניין.
כשמדברים על צביון ישראלי הכוונה היא בדיוק לזה. לא רק שבמקרים רבים השחקן הישראלי המוביל יכול להפיק מעצמו בדיוק כמו שחקן זר, הוא נקשר ללבו של הצופה והאוהד המקומיים ביתר שאת. אף אחד לא מצפה ממכבי ת"א או הפועל ירושלים להרכיב קבוצה כל-ישראלית בימים שבהם הקבוצות האירופיות מורכבות מערב רב של לאומים, אבל בהחלט אפשר לבקש ולדרוש סגלים ישראליים יותר וניסיונות משמעותיים להשאיר כאן את טובי השחקנים, במקום להתחזק (?) בשחקנים זרים שכעבור עונה אחת נשלחים בחזרה לביתם.
התענוג העילאי הוא לאו דווקא גודל ההפרש בו ישראל מנצחת את לטביה, בעיקר כי הנבחרת הזו אינה מהווה איום ישיר על שאיפות העלייה של ישראל לאליפות אירופה, אלא לצפות בדרך שבה עושים זאת. הדרך למעלה עוברת בהיכל מלא ב-11 אלף צופים ובמשחק שנפתח בשעה מוקדמת ונוחה להגעת ילדים ומשפחות (19:00). היא נמשכת במחירי כרטיסי זולים ונוחים ולא במחירים יקרים, חסרי היגיון שיהיו תקפים כאן בעונת היורוליג ומזכים בצפייה בקרקס מהלך שמחליף דמויות ומסכות אחת לשנה.
זו דרך שנמשכת במינוי צוות אימון טרי ורענן, שמורכב ממאמן יסודי ושני עוזרים שכל עתידם לפניהם, והולכת הלאה אל סגל שחקנים בעל ממוצע גיל צעיר ומספר שחקנים שמשחקים בחו"ל. מבחינת אלה, לשוב ולהופיע בארץ באולם המוכר להם כל כך ומול קהל ביתי זה, בעצם, לספק את הרעב ואת השאיפות. כן, גם אם להלפרין שרקו בוז בזמנו, וגם אם אליהו עזב לטובת כסף גדול יותר בספרד, וגם אם בורשטיין נראה כמו שחקן ששיאו מאחוריו באופן מוחלט.
בסופו של דבר, פיראוס, ויטוריה, או אפילו סקרמנטו, הם לא הבית של הלפרין, אליהו או כספי. יכול להיות שבעתיד תירשם אצלם עייפות ושחיקה ואז קמפיין קיצי עם נבחרת ישראל עלול להפוך למטרד. כרגע, כשהם עדיין צעירים, רחוקים מהגיל ההוא ומצויים בקו העולה של הקריירה שלהם, קמפיין כזה משמש התרגשות והזדמנות להיזכר מיהם ומאיפה באו.
עבור בורשטיין, מקרה קצת אחר אבל עוד אחד ששיחק באירופה בעונה שעברה ומצוי בתקופה אחרת של הקריירה, השיבה הביתה מהנה לא פחות ומסייעת לו לכבוש מחדש את מקומו במכבי ת"א ובלב הקהל לקראת העונה הבאה.
ובכל מקרה, עם 11 אלף צופים ביציעים, כדורסל קליל, ניצחונות שבאים בזה אחר זה והירתמות התקשורת לעניין, נוח יותר להמשיך את קיומה של המסורת לפיה הכדורסל הוא ענף הספורט הייצוגי מספר 1 שלנו וללא מתחרים.
בניגוד מוחלט לספקות בעניין עתידו של הכדורסל הישראלי, אני משוכנע שהליכה בדרך הזו תעמיד בבוא הזמן את היורשים לכספיהו, בורשטיין והלפרין. אלה כוחן של מסורת ושל אהבה למשחק, שישראל משדרת עבור הכדורסל לאורך עשרות שנים, יותר מכפי שמדינות רבות באירופה עושות.
