מסיבת העיתונאים של מכבי תל אביב ויוגב אוחיון, בה הגיע לסיומו הסכסוך הגדול והמתוקשר ביותר של הקיץ בין השחקן לבין המועדון, הייתה הזדמנות מצוינת לבחון את שפת הגוף ואת ההתנהלות הפיזית של כל המעורבים - שמעון מזרחי, דייויד ודני פדרמן וכמובן אוחיון עצמו.
שמעון מזרחי היה כהרגלו סגור, חד משמעי ורציני. בכלל היה קשה מאוד לקרוא אותו. בלטה כאן תחושה של נחישות, שמזרחי לא נרתע משום דבר ושיילחם עד הסוף עבור מה שמגיע למכבי ת"א. יחד עם זאת, לפי גובה הקול ומהירות הדיבור ניתן היה לחוש בלחץ מסוים מצד מזרחי שהדברים יצאו כפי שהוא רוצה.
דייויד פדרמן היה כמו שהוא תמיד - פתוח, אמונציונאלי ודיבר מהרגש ומהלב. ככל שמסיבת העיתונאים התמשכה, היה נראה שהם הבינו שיוגב אוחיון לא יתקע מקלות בגלגלים ואז פדרמן נעשה הרבה יותר נינוח, הודה בקשיים שהיו ושפת הגוף שלו התרככה. יחד עם זאת, לא ראיתי שום קשר עין בין הבעלים לבין אוחיון ולהיפך. זה מצב שיכול להצביע על כך שיש אחד בפה ואחד בלב, כלומר, הם מספרים שהבעיות נפתרו אבל אני לא מרגיש שיש חיבור ודינמיקה. לא נפרץ סכר, הרגשתי שיש חומה ביניהם לבין יוגב. מעין סטטוס. לא אחת אוחיון ניגש לענות על השאלה, אבל דייויד ושמעון לקחו לו את המיקרופון מבלי להסתכל עליו. נוצרה תחושה שהם המנצחים כאן, הם בסטטוס גבוה יותר מאשר יוגב.
התבוננתי רבות בשפת הגוף של יוגב אוחיון וניתן היה להבחין בקומבינציה מעניינת של פרמטרים. ראשית, הראש שלו היה מוטה כלפי מעלה וזה עומד בניגוד להצהרות המילוליות שלו שעסקו ב'טעיתי, אני מתחרט, מתנצל ולוקח אחריות'. לפיכך, ייתכן שמבחינתו לא נאמרה המילה האחרונה, אולי הבטיחו לו תנאים שגרמו לו לחוש גאה בעצמו. פרמטר שני שאני מעוניין להדגיש הוא שהסנטר שלו היה זקור קדימה, והמשמעות היא שיש כאן תנוחה מלחמתית, מעין - 'אני אראה להם מה אני שווה'. הצהרה זו עמדה בניגוד למילים המפויסות שלו. הגוף שלו אומר לנו - 'לא טעיתי, אני אלחם על עתידי בהמשך'.
למרות תנועות הפנים, הגוף של יוגב אוחיון היה נפול וזה הפרמטר המעניין ביותר. הוא לא ישב זקוף, כפי שמאפיין אדם בעל דימוי עצמי גבוה. נראה שהוא לקח קשה את התוצאה הסופית של כל הפרשה, סוג של נכאות רוח. בסך הכל, אפשר להעיד שהמצב הנפשי שבו אוחיון נמצא הוא מורכב מאוד. יש בו נחישות והישגיות מצד אחד, אך מנגד דימוי עצמי נמוך ושפיפות רוח.
בנוסף, נראה שאוחיון גם לא היה שלם עם הרבה דברים שנאמרו במסיבת העיתונאים והיו לכך כמה סימנים. היו לו בליעות רוק מפעם לפעם והוא ליקק את השפתיים ולגם הרבה מהכוס. פה יבש זה סימן למתח. היו לו גם הפסקות בדיבור שהצביעו על כך שהוא לא בטוח מה צריך לומר, אך גם היה נחוש לשחק את המשחק עד הסוף. ייתכן גם שההיסוסים של אוחיון נבעו מכך שיכול להיות שהוא העדיף לבדוק האם מזרחי ופדרמן ישיבו קודם לכן על השאלות, האם הם יקחו את ההובלה.
דבר נוסף שברצוני לציין קשור לשפת הגוף של דני פדרמן. אני באופן אישי חשתי תחושה מסוימת של אנטי. נראה לי שהוא לא חגג את החגיגה כמו כולם, לא הרגיש שיש סיבה למסיבה. הוא היה רציני, אך באופן שונה מאשר שמעון מזרחי. לי היה נראה שהוא לא היה מרוצה. בינו לבין יוגב אוחיון לא היו חילופי מבטים כלל.
גבריאל רעם הוא מרצה ומומחה לתקשורת בלתי מילולית.
לחצו כאן לאתר הרשמי העוסק בפועלו
