שום דבר שיעשו הערב לא יפצה על העונה (צילום: ספורט 5)
שום דבר שיעשו הערב לא יפצה על העונה | צילום: ספורט 5

בעונה האחרונה זה ממש הפך לקונצנזוס הלאומי. כל איש וכל אישה, שעוסקים או מתעניינים - אפילו בצורה המינימלית -  בספורט הישראלי, לעגו, ליגלגו ובזו לליגת העל בכדורגל. כי למען האמת, זה כל כך קל וגם הכי מתבקש שיש. הרמה שואפת לאפס, השחקנים הם הדבר הרחוק ביותר ממקצוענות ו-66% מהיורדות נקבעו בחדרי דיונים. אם עוטפים את כל זה בשתי קטטות המוניות ומכוערות, חקירות על מכירות משחקים וביו"ר התאחדות משולח רסן שדחף צלם, הרי שזוהי פשוט הרמה להנחתה קלילה.

עקב כך, נדמה שהדיון בדבר האיכות של האחות הקטנה מליגת הכדורסל מעט נשכח ושכך. בזמן שהכדורגל מזוויע מאין כמוהו, זה טבעי לצעוק שהספורט הפופולרי ביותר בישראל הוא כלום ושום דבר. וזה טבעי גם לתת חסד - על פי אפקט ההילה - לאנשי הפרקט, כי לפחות הם לא הולכים מכות אחת לשבועיים. אבל דווקא ערב אירוע השיא של ליגת לוטו, זה בדיוק הזמן לקום ולומר שהאלטרנטיבה שמציע הכדורסל, היא גרועה לא פחות. עונת 2011/12 הייתה אחת המביכות בביצה המקומית, וזה בלשון המעטה.

מה שאולי מציל מעט, לכאורה, את השנה ואולי גם את הענף כולו - בו נוהגים להתפאר ברוב הוד והדר אנשי מנהלת הליגה - הוא הפיינל פור. אכן, אירוע מיוחצן ומדויק להפליא. הפנינג נהדר שבהחלט עושה שירות טוב לליגת לוטו. 4 קבוצות, היכל נוקיה מלא מפה לפה, גמר אחד שבו עונה שלמה מונחת על הכף, יחד עם מאות עסקנים שמסתובבים באיזור ומחליפים לחיצות ידיים וחיוכים. הם ימכרו לנו את האשליה שיש פה עניין, שכל אחת יכולה לזכות באליפות ושבכל זאת יש לליגה הזו נתוני רייטינג גבוהים יותר מאחוזי השומן בפסטרמה רזה.

אמנם, להגיד שהפיינל פור הוא לא ספורטיבי זה בערך כמו להתלונן על התעריפים הגבוהים בחברות הסלולר. כולם יודעים את זה, מדברים על זה, אומרים שזה לא הוגן ומבטיחים שזה ישתנה, אבל בתכלס - אף אחד לא באמת עושה דבר. למרות זאת, השלב של ארבע האחרונות הוא לא הבעיה. ההיפך. האירוע המרשים הזה הוא בסך הכל מכסה הזהב לסיר המתקלף והמחליד, המלא בתבשיל המקולקל שרקח בתוכו אבנר קופל. כמו לתת לערב אחד חליפת טוקסידו להומלס, ולספר שהוא אחד מבעלי המניות בגוגל.

לא אשמת המאמנים, פרנקו (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
לא אשמת המאמנים, פרנקו (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

כי העונה האחרונה בליגת הכדורסל הייתה הכל חוץ ממעניינת, ואת זה שום אירוע, קוקטייל או פיינל פור ממש לא יצליחו להסתיר. נתוני הפתיחה שלה פשוט לא איפשרו לה להיות כזו, וגם אם שביתת השחקנים ב-NBA היתה מנחיתה כאן את קווין דוראנט או ראג'ון רונדו, זה לא היה משנה הרבה. זה התחיל, אולי באופן כפוי יחסית, עם העובדה המגוחכת שזו ליגה עם מספר אי זוגי של קבוצות, כך שבכל שבוע מאמן אחר צריך לארגן יום כיף בלונה פארק לשחקנים שלו, כי כדורסל הם לא שיחקו; המשיך עם היוודע הדבר שיותר מ-70% (במילים: יותר משבעים אחוז!) מקבוצות הליגה יגיעו לפלייאוף ויהיו יכולות לקרוא תיגר על תואר האליפות, גם אם ירשמו מאזנים לא טובים ויחברו כמות ניצחונות מינימלית בשלב כזה או אחר של העונה.

מעבר לכך, האבסורד הגדול ביותר הוא התחתית. בליגה שבה האלופה בערך ידועה מראש (שלא באשמת המנהלת, למרות שהיא איכשהו מנסה להילחם בזה), חשבו הקברניטים כיצד ליצור חוסר עניין זהה ואף גדול יותר במאבקים בחלק הדרומי של הטבלה. והפתרון אותו הם מצאו היה לא פחות מגאוני: אין יורדות! רוצים להגדיל את מספר הקבוצות בליגה? נהדר. נעלה אחת, נשאיר את כולן, והרי לכולנו ליגה בת 12 קבוצות. למה שלא שתי קבוצות יעלו מהלאומית ורק אחת תרד? עזבו אתכם מספורטיביות.

למה שחיפה תתאמץ? לנסברג (אתר מנהלת) (צילום: ספורט 5)
למה שחיפה תתאמץ? לנסברג (אתר מנהלת) | צילום: ספורט 5

כך נוצר מצב שמכבי חיפה, קבוצה שרשמה רצף של 14 הפסדים, פשוט הפכה להיות אפאטית ממשחק למשחק, במקום שיקרה לה ההיפך הגמור. מה אכפת לה? כל ישראל אחים. כאשר היא איבדה סיכוי להשיג את המקום השמיני, איפשהו בינואר, דין הפסד היה כדין ניצחון. במפגשים שלה מול בני השרון במסגרת הבית התחתון, אם טוויטי קארטר וסילבן לנדסברג היו באים עם בגדי ים ומשחקים ביניהם מטקות אף אחד לא באמת היה שם לב.

אגב בית תחתון. כנגזרת ישירה של חוסר העניין בתחתית, נולדה הקבוצה חסרת המשמעות הזו. רק הפלייאוף האמצעי שנערך בליגת העל בכדורגל לפני כמה עונות יכול לעמוד בשורה אחת איתה, כאשר גם המשחקים בליגה למקומות עבודה ובקט-סל ג' של מחוז ראש העין והסביבה היו מעניינים הרבה יותר השנה. למה לא הספיקו לאנשי המנהלת שני סיבובים של כדורסל נטו? שני הבתים הללו (עליון ותחתון) היו כל כך לא רלוונטיים, נמתחו כמו מסטיק וגרמו לעוד מצב אבסורדי שבו למקום השביעי (אשדוד) יש יותר ניצחונות מהמקום השישי (אשקלון), ועוד עם משחק אחד פחות.

וזה באמת חבל. חבל, כי בניגוד לליגה של אבי לוזון – שאף יחידת עילית לא באמת תצליח לחלץ אותה מהבור העמוק בו היא לכודה – לזו של קופל יש מה למכור. רק בסדרות רבע גמר הפלייאוף היו משחקים מצויינים (אם לא ברמתם, אז לפחות במתח סביבם) שיצרו סוף סוף עניין, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. למרות שיש פה זרים לא רעים בכלל, שחקנים ישראלים טובים ומאמנים נפלאים, הגיעו קופל ואנשיו ובמספר החלטות הזויות פשוט סירסו עונה שלמה, בענף שממילא רחוק משיא אונו. על רקע כל הטענות החוזרות ונשנות גם ככה לחוסר עניין בשל הדומיננטיות המקומית של מכבי תל אביב, הם הפכו אותו למעניין וסקסי הרבה פחות. עונה מלאה שהיא סוג של בלוף, שבה רק מעבירים את הזמן וסופרים את החודשים, המשחקים והדקות עד לפיינל פור. יאללה, זה אוטוטו מתחיל. מתרגשים?