1. תפסו ת'קטע

את העונה שעברה, דני פרנקו ונתניה פתחו עם 6 הפסדים רצופים. ב-2012/13, לעומת זאת, הם כבר ב-0:5 מחמיא במיוחד אחרי 62:70 אדיר מול ראשל"צ. עושה רושם שאם יש משהו אותו הבין המאמן, היא העובדה שקלטות והימורים – אאוט, זרים מוכחים בישראל – אין. מחלקת הסקאוט יכולה לעבוד כמכונה משומנת, אבל הדברים לא תמיד הולכים חלק. אשתקד, פרט לאדריאן בנקס שנשאר לעונה שניה, עברו ב'קופסל' ג'רום רנדל, אריק היקס וכריסטיאן בארנס, כולם בעונתם הראשונה בישראל. האחרון אמנם נפצע ונחתך, השניים הנותרים שוחררו.

הפעם פרנקו הלך על בטוח, ולולא הפציעה של ריימר מורגן, כל רביעיית הזרים שלו הייתה "משופשפת" בביצה המקומית. הסנטר הכי יעיל בליגה בשנים האחרונות (מרקו קילינגסוורת'), גארד עם קבלות (ראמל בראדלי) ועוד זר שהשאיר פה רושם נהדר (דרון וושינגטון) מוכיחים: יש נוסחה, שככל הנראה עובדת. עם מספרים לא מתווכחים. מספיק להביט על גליל, אשדוד ואשקלון כדי לראות את המקרים ההפוכים.

2. טעות עקרונית

יש רק שתי קבוצות בליגה שבחרו לשחק תחת החוק הרוסי. השתיים הללו, מכבי תל אביב וגלבוע/גליל, נפגשו השבוע. בעוד שאצל הצהובים השיטה עבדה, עובדת ועוד תעבוד נהדר, נראה שאצל השניה הבחירה הייתה מוטעית וחמשת ההפסדים רק מחזקים את ההערכה הזו. אלופת 2010 חמושה ב-5 זרים די בינוניים ו/או לא ממש מחוברים, ויחד עם כמות הדקות הכפויה שיניב גרין המתקאמבק-אך-נטול-הכושר מקבל בצבע, ליאור ליובין רוקח תבשיל, שבינתיים, ממש לא קל לעיכול. נכון, הפסד למכבי הוא לא המדד, אבל אם הדברים יימשכו כך, ואת הפלייאוף הצפוניים יראו מהטלוויזיה או אפילו ייאבקו נגד הירידה, כנראה שהם יכו על חטא על ההחלטה ללכת עם החוק הרוסי.

3. מתחיל לפרוע שטרות

לא מעט גבות הורמו בקיץ כאשר גיורגי שרמאדיני הגיע למכבי תל אביב. סנטר צעיר, לא מוכח ולא ממש פיזי. בפתיחת העונה חוסר הביטחון שלו זעק רק ממבע פניו, אבל לאט לאט הוא נכנס לעניינים. אחרי הופעה טובה מול גדיניה ביורוליג, הוא מתחיל לצבור את הקרדיט מהמאמן שלו, מהאוהדים ומחבריו לקבוצה גם דרך הליגה. מול גליל הוא סיפק את משחקו הטוב ביותר מאז נחת בנוקיה עם 12 נקודות, 10 ריבאונדים, 2 חסימות ובעיקר הרבה נוכחות. יש על מי לבנות.

צביטה בלב. כץ (צילום: ספורט 5)
צביטה בלב. כץ | צילום: ספורט 5

4. נורה אדומה

זה היה ברור שהפועל תל אביב לא תמשיך לנצח עד לסוף העונה, אבל לתבוסה כל כך כואבת אף אחד לא ציפה. השחקנים של ארז אדלשטיין פשוט התבטלו, נרמסו והתפרקו מול מכבי חיפה, שבסך הכל רצתה יותר. לא ברור לאן נעלמה אותה חבורה לוחמת שניצחה במלחה, הביסה את את ראשל"צ, ופתאום פשוט לא הזכירה את עצמה בכלום. 0 מ-11 מחוץ לקשת, 15 איבודים ורק 9 אסיסטים. בשביל הליגה כולה, נקווה שזה היה רק פנצ'ר קטן ולא תחילתה של מגמה כלשהי.

5. להתראות, אלוף. כמעט

היה מרגש מאוד לראות את הטקס שערכה בני הרצליה לכבודו של ארז כץ, שחקנה הפורש, דווקא במשחק מול הפועל ירושלים, הקבוצה בה גדל. ואין ספק שלכל אחד ואחד מהצופים והנוכחים היו כמה צביטות בלב. קודם כל, כי הכדורסל הישראלי נפרד מאחת הדמויות היותר הדומיננטיות, אהובות וכריזמטיות שהיו חלק בלתי נפרד ממנו. צביטה בלב. כץשנית, בשל העובדה שהוא הניף את  גביע יול"ב, זכה במקום השני עם נבחרת העתודה ההיא באליפות אירופה ב-2000 ושימש גם כקפטן של הבוגרת. רק תואר אחד חסר לו, בו הוא כבר לעולם לא ייגע. כץ היה מאותם שחקני נשמה שרצו תמיד לנצח את מכבי, ויהי מה. איפשהו, זה תמיד התפקשש לו בדרך, ולצערו, לצד כל תכונותיו, הישגיו ואישיותו, ההיסטוריה תזכור לו גם את הספרה "0" בטור האליפויות. מעניין איך זה ירגיש כשמאיר טפירו יתלה את הגופיה.

חמישיית המחזור
גיורגי שרמאדיני (מכבי תל אביב); דונטה סמית' (מכבי חיפה); דרון וושינגטון (נתניה) ; רביב לימונד (הפועל ירושלים); אייל שולמן (נתניה). השחקן השישי: דיימון סימפסון (אשדוד).