יש אנשים שגם זמן ממושך אחרי שהם פורשים, המורשת שלהם נשארת לדורי דורות. כאלה שגם היריבים הכי גדולים, ידעו להעריך ולתת להם את הכבוד שמגיע להם. אחד כזה הוא שמעון אמסלם. הביג מן האדום, שהתחנך על הבלטות באוסישקין, וידע לא מעט עימותים בצבע מול היריבים מעבר לכביש, מבין שהמפגש העירוני הוא יותר מעוד משחק.
לרגל הדרבי הראשון לעונה, שוחחנו עם הסמל האדום המובהק ביותר, שיחגוג בשבוע הבא את יום הולדתו ה-50. אמסלם בחר חמישה אירועים הזכורים לו ביותר, אחד לכל עשור בחייו, לרגל ההתמודדות הערב. חלק מהאירועים קשורים במשחקי הדרבי וחלק קשורים בכדורסל באופן כללי. מתחממים לאחד מהמשחקים הכי גדולים שיש לכדורסל הישראלי להציע לנו. תבלו...
יומנו של אגדה אדומה
אני כמובן אפתח במשחק הראשון שאני ממש זוכר, בנוער של שדרות, שם גדלתי. בשנה שלאחר מכן הגענו לגמר גביע המדינה לנוער עם שער הנגב, והפסדנו למכבי חיפה של תומר שטיינהאור, עדי גורדון, ארי רוזנברג.
היה משחק מטורף, הגעתי למשחק מהצבא אחרי חודש שלא נגעתי בכדור. למחרת יהושוע רוזין צוטט בידיעות אחרונות: "מצאנו את קני לבנובסקי של הפועל ת"א". קלעתי 37 נקודות והורדתי 12 ריבאונדים. אולם אוסישקין היה מפוצץ ואי אפשר היה להכניס בו סיכה. 'שחור' המיתולוגי נכח ואני זוכר אותו שם מעודד אותנו. זה היה המפגש הראשון שלי איתו".
האירוע השני שהשפיע עליי כמובן, הוא העימות עם ארל וויליאמס. זה היה שנה אחרי המפגש הראשון שלי עם דורון ג'מצ'י ומוטי דניאל שחקני מכבי ת"א, כששיחקנו יחד בנבחרת העתודה למכבייה וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת בשנת 1985.
שנה לאחר מכן, פיני גרשון הביא אותי להפועל ת"א. פיני אז עבד יחד עם ישראל לב. ארל וויליאמס היה שם 'כוכב'. הייתה לו את הפוזה עם הסיגריות ועשה מה שהתחשק לו. במשחקון, הוא נתן לי מרפק, ועוד מרפק, ועוד מרפק. באותו רגע קפץ לי הפיוז והתחלנו ללכת מכות בעיגול האמצע. אני לא אשכח שפיני אמר: "אל תתקרבו אליהם. מי שמפריד, הולך הביתה". אני חושב שזה היה חשוב. אולי פה נפל האסימון שלא מוותרים לזרים. אין לאף אחד את הזכות לעשות מה שהוא רוצה פה בבית שלנו".
האירוע השלישי שאני אבחר הוא באופן כללי משחקי הדרבי בהם השתתפתי. אני לא חושב שהייתה שנה ששיחקתי בהפועל, ולא ניצחנו את מכבי, כשיותר מהכל זכורה לי שנה אחת שניצחנו אותה 3 פעמים. היה לי משחק עם 21 נקודות ביד אליהו, זכור לי הדרבי המפורסם שההנהלה העבירה בשביל כסף את המשחק מאוסישקין ליד אליהו. וכמובן שלא אשכח את ההצגה של רדנקו דובראש, דייויד ת'רדקיל ועמי נאווי, שרשם סל בקלאץ' לפני הסוף ודאג לניצחון.
כל כניסה לאוסישקין במשחק דרבי הייתה חוויה אדירה. התשוקה, האדרנלין, התחושה הייתה שאתה משחק טובים נגד רעים ועניים נגד עשירים. אני כל החיים האמנתי שכדי להשיג את הבלתי אפשרי אתה חייב להאמין שהכל אפשרי. במיוחד בספורט, במיוחד בדרבי. כי יש פערים ענקיים בין המועדונים: במסורת, בכסף, בקהל. אז צריך להאמין.
כמובן שהיו לי המון שיאים מקצועיים, הזכייה בגביע המדינה ב-1993, חצי גמר גביע קוראץ' נגד ציבונה זאגרב ודראזן פטרוביץ', אליפויות אירופה עם הנבחרת, עם צביקה ועם מולי ופעמיים עליות ליגה עם הפועל ת"א.
בגדול, צריך להבין מה זה הפועל ת"א. הגיעו אליי מעקלים עשרות פעמים, בגלל שהקבוצה לא שילמה עליי מס. המעקלים כבר צחקו, אמרו לי 'טוב שמעון, תביא משהו, איזה תנור כי אנחנו צריכים לקחת משהו, ותשאיר משהו שיהיה לנו לפעם הבאה שנבוא'. זו הייתה המציאות. צ'קים שהקבוצה שילמה חזרו.
למרות כל הקשיים, אתה שומר על יושר כלפיי המקצוע כי אתה נהנה. אנשים יוצרים את ההבדל בין לבוא לעבוד לבין לבוא לעבודה. אני דאגתי שחדר ההלבשה יהיה מקום נעים. הייתי 15 שנה קפטן וזה לא דבר רגיל. בכל מקום בו שיחקתי, הייתי קפטן, וזה אומר 15 שנה כל יום אתה בא לאימון ונותן מקסימום. שלא יגידו 'אמסלם לא מתאמץ'.
האירוע החמישי הוא המשחק ראשון בבוגרים. בשנה הראשונה ששיחקתי כדורסל בוגרים, הייתי בן 16, ועליתי מליגה ג' לליגה ב' עם שדרות. אני זוכר שלא הייתי בטוח שאני רוצה להיות שחקן כדורסל בכלל, והיו צריכים להכריח אותי לבוא למשחקים.
אחר כך כשנהייתי ממש טוב, וגבהתי גם, אז התחלתי ליהנות, והבנתי שאני רוצה להמשיך. היה לי תהליך התקדמות הפוך בקריירה. אני התחלתי מלמעלה, עם 40 דקות, 30 נק', 15 ריבאונד. זה היה בליגה השנייה. בפעם ראשונה ששיחקתי מול שחקן זר, הייתי בן 17 מול מל הווארד מהפועל ירושלים וניצחנו אותה פעמיים.
הם שיחקו אז בעמק המצלבה, מי שלא שיחק שם לא ידע מה זה להתמודד עם מגרש קשה. היום יש תנאי מעבדה. לכל ילד יש לוקר, ואולם ממוזג. בעבר, חלק מההתפתחות שלנו כשחקנים היו גם תנאי המגרש הגרועים שהשתפרו ככל שהתקדמת.
למרות שכבר הגענו לחמישה אירועים, אני רוצה לחלוק פה שני ארועים נוספים. לא אשכח לעולם את הריב של שנת 1993. דייויד ת'רדקיל ורלף קליין בחדר ההלבשה במשחק מספר 1 מול הפועל גליל עליון של פיני גרשון.
זו הייתה צריכה להיות האליפות שלנו, ולא של גליל. ת'רדקיל הגיע 7 דקות לפני תחילת משחק מספר 1, עיניים אדומות, ואף אחד לא הבין איפה הוא היה. התפתח ריב וקללות נוראיות בינו לבין רלף בחדר ההלבשה. זה פירק את הקבוצה. לא היינו יכולים לנצח אף אחד בגלל מה שקרה שם ולא משנה מי היה עולה נגדנו.
הוא שיחק באותו משחק כמו שהוא היה נראה, ואז למדתי שמשחקים מנצחים בחדר ההלבשה. הפסדנו את המשחק הזה בבית, ואז הפסדנו בנקודה בחוץ בכפר בלום והיה 2:0 בסדרה. ניצחנו בבית את משחק 3 והפסדנו במשחק הרביעי. זהו. היינו יותר טובים מהגליל. סיימנו עונה סדירה במקום הראשון ולקחנו גביע באותה עונה. התקרית פירקה אותנו וזה שיעור לחיים.
אני אסיים במשהו שאני לא בטוח שיודעים עליי. כשפרשתי, זרקתי את כל הגביעים, התעודות והמדליות שלי. הכל. אין לי שום מזכרת. לא רציתי שהקריירה תגדיר את חיי. רציתי ללכת קדימה. האמנתי שאם אתה לא סוגר דלת, אתה לא פתוח לדברים חדשים. אני אולי מצטער שאין לי מה להראות לדור הבא, אבל לפחות יש את היוטיוב ואת ערוץ הגולד.
שיחקתי כדורסל לא בשביל הכסף, אלא כי התחייבתי והרגשתי מחובר למועדון האדום, הרגשתי מחויב לחברים. חשבתי שלדרך יש יותר חשיבות מלכסף, ועברתי שם שנים קשות. תמיד היו לי הצעות יותר גבוהות, אבל אף פעם לא קיבלתי אותן, העדפתי לרדת ליגה עם הפועל ולהחזיר אותה. הרבה שחקנים מוגדרים בחייהם ע"י הכדורסלן שהם היו. אבל אתה פורש צעיר, עם חיים שלמים לפנייך. העדפתי להשליך את הכל ולהסתכל קדימה.
