בסופו של דבר, וזה יהיה טור די קצר, לפני כמעט 20 שנה כשהדחפורים עלו על אוסישקין הבעיה לא הייתה דווקא האולם, אלא שהדחפורים סימלו את היעדר התקווה. אם יש דבר שחולדאי לא הבין זה שהאולם היה הדבר האחרון שנשאר מהפועל ולהוריד אותו בדרך שבה הדבר בוצע גמר את התקווה.
לדעתי הלא אובייקטיבית זה המעשה הגרוע ביותר שעשה ראש עיר למועדון ספורט. אפשר להזיז קבוצה מהמגרש שלה, אבל לגמור לקהל את התקווה, את הרעיון שהשמש תזרח מחר, זה משהו שאסור לעשות לקהילה.
ואז בנקודת השפל הגדולה ביותר בא מאור הראל ונתן תקווה, שיש רעיון, יש תכנית, יש דרך, לא הכל היה ברור בהתחלה, אבל התקווה חזרה. הלכתי ב-2008 ועשיתי חבר עמותה ומאז לא ביטלתי לדקה, אבל מי שקרא אותי בסושיאל וגם פה ידע שהיו לי בעיות רבות עם המודל, אבל מעולם לא הייתה לי בעיה עם התקווה.
היו שנים שהספורטיבי נתקע, שם הרגשתי שיש חוסר לא מבוטל בתקווה אבל גם זה התחיל להסתדר, מה שמעולם לא נתקע עבורי ומעולם לא עניין היה השיתופיות. לא הרגשתי בקיבוץ, או בעמותה שיתופית. היו מתנדבים, היה את רמי, את אורי ז״ל, את מתן, את יהונתן ועוד עשרות אחרות, אני לא תרמתי מעבר לדמי החבר, לא הלכתי לישיבות אסיפה, לא קראתי פרוטוקולים, הצבעתי בבחירות כי זה היה נוח דיגיטלית ופה ושם היו אנשים שרציתי לשמח אותם אישית.
לא השיתופיות הייתה הסיפור, רק התקווה. היו שנים של יותר והיו שנים של פחות, היו הישגים מקצועיים, מחלקת נוער, היו משחקים לפנתיאון, היה כיף לפעמים יותר ולפעמים פחות, היה הפועל והייתה תקווה. מי שהיה אז, לקח חלקים מהפרקט והתחבק בשקט עם אוהדים אחרים ביום ההוא באוסישקין, יודע שזה לא טריוויאלי.
לפני כמה שבועות בהודעת פייסבוק אחת הודיעה ההנהלה הכי טובה בהיסטוריה של אגודות הפועל ת״א לדורותיה שהיא חושבת שיש מישהו יותר טוב, יותר חזק, יותר עשיר ויותר מתאים לנהל את הפועל, מתוך מחויבות אחת, לא לרעיון השיתופי כמו לרעיון התקווה.
והקהל בחר בתקווה. ולכן עופר, ראשית כל ברוך הבא למשפחה ושנית זכור תמיד את התקווה, התקווה לתארים והצלחות לצד שמירה על כל הדברים הטובים שהם קהילת הפועל ת״א.
הכותב הוא חבר בפודקאסט "צבע אדום", פודקאסט אוהדי הפועל ת"א
