(מנהלת הליגה) (צילום: ספורט 5)
(מנהלת הליגה) | צילום: ספורט 5
עמד על הקווים בקור רוח גם כשהגלים (מנהלת הליגה) (צילום: ספורט 5)
עמד על הקווים בקור רוח גם כשהגלים (מנהלת הליגה) | צילום: ספורט 5

האיש
מאחורי המאמן, החליפה, הלוח הטקטי, הראיונות אחרי המשחקים ומשפטי המוטיבציה בפסקי זמן, עומד אדם. איש, אבא, בן, חבר. ואיזה אדם היה אריק אלפסי. אהוב, מוערך, נערץ כשרחוקים ממנו, נאהב כשקרובים אליו. גבר. המילה הזו, שמאגדת את כל המחמאות כולן כשרוצים לתאר בפשטות, בלי סכריניות, אדם שמעריכים כל כך. אדם שגרם לא רק לעולם הספורט הישראלי להתאבל עליו אלא לעיר שלמה להתכנס אל תוך עצמה באבל כבד כדי לבכות על אחד מטובי בניה.

כי יותר מכל, אריק אלפסי היה איש נתניה. זו הייתה תבנית ילדותו, זה היה המקום בו הגיע לשיאו המקצועי. זו העיר שאהבה אותו בעוצמות כמו שמקום חם ומשפחתי יכול לאהוב. זו העיר שתצעק לו ״שאווה בויה״ כשהוא יתיישב בבית הקפה, זו העיר שתזכיר לו "לתת לצפונבונים האלה בראש" לפני משחק מול מכבי ת"א. זו העיר שהוא אהב את קבוצת הכדורגל שלה, את אוכל הרחוב שלה, החופים, החברים, הטיפוסים, והאווירה הזו, שאין באף מקום אחר ורק בן המקום יכיר ויאהב, תחבק ותלטף אותו.

אריק אלפסי, איש נתניה. האיש שהשיג את הבנות הכי יפות בקלות נונשלנטית. שעמד על הקווים בקור רוח גם כשהגלים סערו, עם מבט שיודע שהכל יסתדר. שלקח את קבוצת הנוער של נתניה לזכייה בגביע המדינה, ואחר כך לאליפות המדינה עם שחקנים שאותם אימן בקטסל והביא אותם עד לבוגרים. שהזניק את נבחרת בית ספר "שרת", בית הספר בו למד, לאליפות המדינה לבתי ספר, בתקופה שזה עוד היה נחשב תואר יוקרתי. שהחזיר לאחר חצי שנות דור את קבוצת הבוגרים של נתניה, בה רצה לשחק כשהיה צעיר ולא הצליח, להעפלה לליגת העל, ואז נסק לגמר גביע, לפיינל פור. ואת עצמו לנבחרת ישראל. אם הקלישאה אומרת שהשמיים הם הגבול, לנתניה של אלפסי לא היו שמיים ולא היו גבולות. רק שעכשיו יש לו שמיים, וכולן שלו.

אלפסי ראה את האדם שבתוך השחקן (צילום: ספורט 5)
אלפסי ראה את האדם שבתוך השחקן | צילום: ספורט 5

המאמן
אבל עזבו רגע את ההישגים. מאמן הוא סך כל הצלקות שלו, ואלפסי חווה גם ירידות ליגה ואכזבות מקצועיות אחרות, כמו שמאמן שלם אמור לחוות. אבל יש מאמנים ששחקנים הולכים אחריהם בעיניים עצומות. כזה היה אלפסי. מי שלא הכיר אותו, וניסה להעביר אותו מבחנים ששחקנים לפעמים עושים למאמנים, כשהם בודקים את רמת הידע שלהם, מבררים את רמת הקשיחות ועד כמה אפשר למתוח את החבל, נכנס לקרב אבוד מולו. הוא ידע לבנות קבוצות, לזהות את שיווי המשקל של הקבוצה, את המנהיגות שלה, את החוזקות והחולשות, וידע לנווט בתוך ממלכת הלא נודע שנקראת עונת כדורסל מקצוענית. הוא ג'ינגל מערכות יחסים מוצלחות עם בעלי הקבוצה, מנהליה, עם התקשורת והקהל, עם השחקנים והאפסנאי. גבר, כבר אמרנו?

והשחקנים, אלה שלמדו להכיר אותו, פשוט הלכו אחריו בלי לשאול שאלות. אלפסי היה שחקן נוער מבריק, אמנם נטול קליעה אבל מלא בשכל, רכז שהראש שלו הבין את המשחק יותר משהגוף שלו הצליח ליישם. הוא היה ווינר שלא הסכים להפסיד. כששבר את ידו לפני משחק חשוב, רובי בלינקו, שאימן אותו במחלקת הנוער של נתניה ניסר את הגבס מהיד השבורה והכשיר אותו לשחק. ניצחון בכל מחיר. כשהפך למאמן, הידע והמנהיגות שלו העניקו למערכת את השקט שההצגה מנוהלת, שיש קפטן לספינה, ואפשר להתרכז במה שהם צריכים להביא לשולחן. והמבט הזה שלו, חציו מייקל קורליאונה שצריך לקבל החלטה עסקית, וחציו אב מודאג שמלווה את בנו ללשכת הגיוס, היה מבט שדרש מהשחקן להביא תוצאות אבל גם ראה את האדם שבתוך השחקן. מבט שאי אפשר היה לחמוק ממנו.

דוגמא קטנה: כששיחקתי עבורו ב-2009, עונה בה נתניה העפילה לליגת העל עם מאזן של 33 נצחונות והפסד בודד, סגל הקבוצה היה סוג של אולסטארס של הליגה הלאומית שחלקם אף היו שחקני ליגת על לגיטימיים ומעלה - אלירן גואטה, ערן אסנטי, ראיין לקסר, טוני וושהאם, תומר חולי, ליאור לוי ועוד. בגלל הסגל הרחב, בכל משחק שחקן אחר לא התלבש, מה שיכול היה לגרום למרמור ותסכול, אבל אף טרוניה לא נשמעה.

נוח על משכבך בשלום (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
נוח על משכבך בשלום (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

לפני משחק האליפות, הוא ועוזרו שי סגלוביץ׳ קראו לי למשרד והודיעו לי שהם בחרו בי שלא אתלבש למשחק האליפות. זו הייתה מכה קשה לאגו. גדלתי במועדון והייתי חלק ממנו לאורך שנים, עליתי איתו ליגה וגם ירדתי. משחק העפלה, בבית, באולם ישורון הזקן והמרופט, זה אירוע חגיגי, זכרון לכל החיים, בטח לקראת סוף הקריירה. ראיתי כמה קשה לו, אבל גם כמה הוא בטוח בהחלטה שלו. אי אפשר היה שלא לקבל את ההחלטה בהכנעה ובהבנה. החיבוק המזיע שלנו שעירבב שמפניה וזיעה אחרי המשחק אמר הכל. חיבוק שהחזיק את ההיסטוריה המשותפת שלנו כשחקנים בקבוצת הנוער של המועדון, ואת ההווה כשותפים לאליפות. אבל העתיד היה שייך לו - זו הייתה סוף דרכי במועדון ותחילת הנסיקה שלו. וכמה גבוה הוא עף, ולקח איתו את נתניה כולה.
 
אלפסי הביא את הכדורסל בנתניה לשיאים שלא חוו שם מאז 1986, אז וילי סימס וקרל נברסון אתגרו את מכבי ת"א בגמר הפלייאוף. נתניה של אלפסי, ששיחקה באותו אולם ששיחקו בו סימס ונברסון, הגיעה לגמר גביע, לפיינל פור, לניצחונות על מכבי ת"א והיוותה גורם משמעותי בכדורסל הישראלי שגם הכין את הקרקע להצלחה של דני פרנקו שהגיע אחריו. בחילופי הווטסאפים בינינו כשהגיע למעמדים האלה בירכתי אותו על ההצלחה והוא תמיד החזיר אותי לעונת העלייה, לגעגוע אל התמימות של הליגה הלאומית, עם משפט הגעגועים הנתנייתי האולטימטיבי -  "יא חאסרה על הימים".

לוח התוצאות
כשהשמועות על מצבו הסתובבו בווטסאפ, אוהדיו ומוקיריו קיוו שמדובר באחת ההטרלות האלה, פייק ניוז שמגיע ונעלם כלא היה, סגולה לאריכות ימים. והוא תכף יתעורר וישאל "מה קורה יא עטלף?". אבל זה היה אמיתי. אמיתי כמו האהבה שהוא קיבל בחייו, וגם במותו. אמיתי כמו ההישגים הפנומנליים שלו בחייו הקצרים. אמיתי כמו הכבוד שהוא הביא לעיר שלו. אמיתי כמו לוח תוצאות עם נורות אדומות בוהקות שמכריזות בסיום המשחק על התוצאה הלא נכונה. אתה מביט אל עבר הלוח בהלם ותדהמה, בעצב וכאב, ומסרב להאמין. זה לא יכול להיות שהווינר הזה הפסיד במשחק החיים. נוח על משכבך בשלום, קואץ', היה שלום, גבר.