(צילום מקור: יוסי רוט)
בסדרת הסרטים רוקי, יש נראטיב קבוע. רוקי הוא האנדרדוג המושלם ובגלל זה הוא אהוב. הוא אנדרדוג בסרט הראשון והשני, זה ברור, אבל בסרט השלישי הוא כבר שמן מדי ושבע, אז הוא מפסיד וחוזר לשורשים. חוזר להיות אנדרדוג ומנצח. בסרט הרביעי זה כבר ברור, הוא נלחם במעצמה הסובייטית ויכול לה. אנדרדוג מושלם, הגיבור האולטימטיבי.
מכבי ת"א כדורסל בנתה את עצמה תמיד על סיפור האנדרדוג. היא הייתה הקבוצה שנלחמה בממסד ההסתדרותי שממנו באו קבוצות הפועל. היא הייתה רוקי 4 שנלחם בדראגו הרוסי ב-77. היא תמיד הדוד ומישהו אחר הגוליית. בשלב מסוים, בנקודת זמן יוצאת דופן בשנות ה-70' המאוחרות היא והישראליות מתחברים. ישראל שטסה לאוגנדה לשחרר חטופים, ישראל שמנצחת באירוויזיון, מכבי שזוכה בגביע אירופה. זו ישראליות שובבה, סקסית ומגלמת את סיפור הדוד המושלם. מכבי מתחברת לנראטיב הישראלי, היא הקבוצה של המדינה והמדינה היא אנדרדוג שמנצח כנגד כל הסיכויים.
איך הופך מועדון ספורט ישראלי בענף יחסית שולי למזוהה עם המדינה באופן שכזה? זו תופעה שיכולה לקרות בצירוף מקרים חד פעמי. אני משוחח הרבה בטוויטר עם אוהדי מכבי כדורגל שטוענים כי ביניהם למחלקת הסל יש פערים גדולים. חלקם מתנערים מהשיטות ומדרכי הפעולה. אני מאוד מכבד את זה, אבל אומר להם תמיד - האימפריה של מיץ' גולדהאר בכדורגל נבנתה על המותג שיצרו במחלקת הסל.
הדוד שהוא גוליית נולד אצל שימון מזרחי. מסת האוהדים, ההכרה הבינלאומית, העוצמה והנראטיב המכביסטי, זה שבינו לבין המציאות יש פערים גדולים. אבל מכבי סל בנתה מותג אדיר ברמה השיווקית, מנותק לפעמים מעובדות. אבל ככה זה לפעמים. הספורט הישראלי תמיד מושפע מסיפור הגוליית של שמעון מזרחי והוא תמיד יהיה הדמות המשפיעה ביותר בתולדות ימי הספורט הישראלי.
חזרה לאגרוף - איזה סיכוי יש למועדון אחר, 20 ומשהו שנה אחרי האליפות האחרונה שלו, מול הקבוצה שמצד אחד מספרת לעולם שהיא דוד אבל מתנהגת כמו גוליית? איך אפשר לנצח את גוליית אם הוא זז ומתנהג כמו דוד, רותם את כל העולם לטובתו וכשצריך הוא חזק וכשצריך הוא מסכן וחלש?
הסדרה הנהדרת האגרוף היא לא רק דוקו ספורט אדיר, אלא שהוא מציג דרך יוצאת דופן לראות את יריבות הספורט הגדולה של ישראל בפריזמה נטולת רעש ויחסי ציבור. הנה, ככה גדלנו, ילידי שנות ה-70', אוהדי הפועל שלא חוו מעולם את ההסתדרות, לא חוו מעולם את הנראטיב המכביסטי בפעולה - ההסתדרות ששלטה בספורט הישראלי (ארון התארים של הפועל מספר סיפור אחר). ההסתדרות שאותה ניצחו חבורה עיקשת של עסקנים בצהוב.
בכל מקרה, ילידי שנות ה-70', והכותב ביניהם, חוו ילדות והתבגרות אחרת. בצל של גוליית. הגוליית שעושה הכל כדי לנצח, כולל את הדברים הכי אפורים או בעייתיים. הגוליית שבשבילו שונא מכבי הוא שונא ישראל. הגוליית שכופה על תקשורת מוגבלת, בעידן בלי רשתות חברתיות, שיח אחד ואלים מחשבתית וימי חמישי שהם מופת לשעבוד רעיוני של קבוצה אחת. ילדות שכולה ניסיון להסביר למה אתה "לא בעד מכבי באירופה" וכיוצ"ב.
ובסדרת הגמר שמתוארת בדוקו בנקודת זמן קוסמית, הצליח דוד האמיתי להעמיד קבוצה תחרותית לגוליית. היו צריכים לקרות הרבה מאוד דברים כדי שזה יקרה. קבוצה תחרותית שמאמינה שהיא יכולה לנצח בסדרה אמיתית את גוליית. לא בערב פיינל פור מצועצע, אלא בסדרה יוונית/אמריקאית קלאסית, עם מכות ונשיכות וקהלים מוטרפים. דוד לא בא לנצח בתעלול עם רוגטקה, דוד בא להילחם ולנשוך ולנצח. זה היה רגע אדיר של ספורט ישראלי תל אביבי, והרגע הזה היה ראוי לשיפוט אחר ולתקשורת אחרת בזמן אמת.
זה רגע חשוב כי הוא סימל להפועל ת"א שהיא דוד נכה. דוד שלעולם לא יקבל את ההזדמנות השווה באמת לנצח. שגוליית חזק מדי, שמן מדי, מקושר מדי, תחמן מדי. גוליית המשיך לשנים של שליטה ספורטיבית בענף שהתרוקן מעניין, רתם מערכות נוספות לטובתו והסתבך בפרשיות כאלה ואחרות. דוד הלך ודעך, לקחו ממנו את המבצר, את האמונה ועוד. בין סדרת הגמר הזו למשחק השרוכים אני זוכר את עצמי כבן 20 זועם במיוחד, לא מאמין לכלום בספורט הישראלי. לא מאמין שאפשר לקבל תנאים הוגנים, לא מאמין שיש בספורט הישראלי חמלה שתאפשר לדוד לנצח את גוליית. השנים חלפו, אני יותר מבוגר, פחות זועם ועדיין כמו בדיוק אז, מוכה תדהמה והלם לראות את לבאן מרסר מכה כמו אפולו קריד בתומר שלנו ונשאר על המגרש.
הפועל ת"א של היום היא יצירה של שנות ה-90 האלה. עד סוף שנות ה-80 עוד האמינו בהפועל שהם מועדון גדול בפני עצמו, היסטורי. האליפויות בכדורגל של שנות ה-80, הקירבה היחסית בשנים לזכיות בסל של שנות ה-60, החיבור לגוף כמו ההסתדרות. אבל שנות ה-90 מחקו את כל זה. הפועל וקהילתה התכנסה לתוך עצמה בשורה של טראומות. משחק השרוכים, הרס אוסישקין, התבוסות בדרבים בכל המחלקות ועוד. הפועל החדשה נבנתה מטראומה לטראומה של שנות ה-90, וסדרת הגמר הזו הייתה הטראומה הראשונה בסדרה, אולי הראשונה האמיתית. אחריה באו עוד ולאט לאט נוצרה קהילה חדשה, קטנה, לעומתית, מצולקת, כועסת ואגרסיבית. האגרוף של מרסר הוא רגע שמגדיר היסטוריה והסדרה האגרוף היא רגע שמגדיר טראומה.
הכותב הינו חבר בפודקאסט "צבע אדום", פודקאסט אוהדי הפועל ת"א
