הצד הרע של ההיסטוריה. כשמדברים על המונח "קבוצה היסטורית", מתכוונים בדרך כלל להקשר חיובי: לקבוצה שזוכה בתארים לראשונה בתולדותיה, שמגיעה להישגים חסרי תקדים; ובכן, הפועל ירושלים מודל 2020/21 היא קבוצה היסטורית כמעט מכל הסיבות השליליות האפשריות. הנה שיא עגום שאף אחד בבירה לא חשב שהקבוצה תגיע אליו: התבוסה אמש בידי גלבוע/גליל (101:83) חתמה חמישה הפסדי בית רצופים - אירוע שלא קרה זה 34 שנים (ותודה לדף האוהדים "מחוץ לחומות" שהאיר את פנינו עם הנתון הנדיר הזה).
בפעם האחרונה שרצף עגום כזה קרה, זה היה בעונת 87/88. האדומים, בהדרכתו של שימי ריגר, נחלו 5 הפסדי בית רצופים למכבי תל אביב, הפועל חולון, אליצור נתניה, הפועל תל אביב ומכבי רמת גן. אלא שהרצף הנוכחי מביך עוד יותר: זה קורה עם ממוצע ספיגה של לא פחות מ-100 (!) נקודות למשחק - ממוצע זהה לספיגה בכל ששת ההפסדים האחרונים מתוך שבעה משחקים. ככה נראית צניחה חופשית ללא מצנח. כל אלו מובילים לכך שפרט לעירוני נהריה, הפועל ירושלים היא כנראה הקבוצה הגרועה ביותר בליגה.
אחרי שלב התירוצים. לאחר התבוסה אמש, לאנשי הקבוצה כבר נגמרו התירוצים, והם כבר בשלב שהם אפילו לא מנסים לתרץ. ואולם, ריי מקאלום, שנמצא כאן בערך חודש, עדיין שומר על תמימות ומאמין שהכל בר שינוי: "היו לנו שבועיים מצוינים באימונים אבל לא באנו עם אותן אנרגיות למשחק. נראינו כמו שתי קבוצות שונות לחלוטין בשתי המחציות, זה קורה לנו יותר מדי וזה באחריות שלנו השחקנים. כשאנחנו מפסידים זה לא בהפרשים קטנים, זה ב-20 נקודות. זה לא צריך לקרות, ובפלייאוף העליון זה הזמן לנסות לפתור את זה. אני מאמין שנצליח לעשות את זה".
המאמן יונתן אלון התייצב במסיבת העיתונאים חמוש בחיוך נבוך, שמצד אחד מבין שכבר אין דרך להושיע את הקבוצה הכושלת הזאת, ומצד שני צריך להראות כלפי חוץ שאף אחד לא מרים ידיים. אלון גם לא הצליח להסביר מה הקבוצה שלו עשתה במשך שבועיים של אימונים, רק כדי להיראות בדיוק אותו הדבר בסיומם: "עבדנו קשה אבל כנראה שלא מספיק טוב. אנחנו לא מצליחים לתרגם את זה למשחקים וזו התוצאה, אלה העובדות. אנחנו נשברים מנטלית, זה כבר לא קשור לכדורסל. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לעבור רגעים קשים במשחק, הראינו שאנחנו יכולים במחצית הראשונה. אנחנו צריכים גאווה, ואין לנו אותה כרגע. אנחנו נעשה כל מה שצריך, ולא נשאיר אף אבן לא הפוכה בניסיון לשנות את מה שקורה".
באחד מפסקי הזמן נרשם עימות קולני בין אלון לסולימן בריימו, כשהאחרון הטיח את המגבת בזעם על הספסל ונרשמו חילופי דברים קשים בין השניים. כעת מסתבר שייתכן ומדובר בהמשך של מה שקרה באחד האימונים לפני כעשרה ימים, כשאלון החליט לזרוק את בריימו מהאימון לאחר תקרית משמעתית. בירושלים טוענים שאין מתיחות בין השניים, וכי באותו אימון הוחלט לאפשר לבריימו "להתקרר מהסיטואציה", אך הדבר יכול ללמד על מפלס העצבים בקבוצה.
מי ייקח אחריות? תסתיים העונה איך שתסתיים עבור ירושלים, בסופה מישהו יצטרך לקחת אחריות על העובדה שהקבוצה עוברת את אחת העונות הכושלות בתולדותיה. כבר עכשיו ברור שכמעט כל הסגל יוחלף, אבל הקודקודים של המועדון, החל מאייל חומסקי והבעלים הסודי, דרך המנכ"ל גיא הראל והמנהל הספורטיבי יותם הלפרין - מישהו מהם, או כולם, צריכים לקחת אחריות על מה שקורה העונה בירושלים.
בשיחותיו עם אנשי הקבוצה הראל מקפיד לציין כי האחריות הכוללת רובצת עליו, כמי שעומד בראש המערכת, והוא מסרב לגלגל אותה הלאה. מדובר בגישה ראויה להערכה, אך ככזה, הוא זה שצריך להסביר כיצד אירוע של מאמן שעוזב קבוצה - דבר שקורה ויקרה בקבוצות ספורט מקצועניות - מתפתח לאובדן שליטה מוחלט והתרסקות קולוסאלית; הוא זה שצריך לספק תשובות מדוע המועדון הצליח להגיע לשלבים האחרונים במפעל האירופי רק בעונה אחת מתוך 7 העונות האחרונות; הוא זה שצריך לעמוד מאחורי ההחלטה לשמור אמונים לשחקן כמו טיישון תומאס, שבשלב מאוד מוקדם של העונה היה ברור שלא רוצה להיות כאן, ואם הוא כאן - מדוע משחק כמו הצל של עצמו; הוא זה שצריך להגן על ההחלטה ללכת על שלושה ישראלים בכירים בלבד; הוא זה שצריך להסביר איך קורה שבמשחק חגיגי שבו עורכים אירוע הצדעה לקבוצת הכדורגל שעלתה ליגה, מגיעים רק 1,500 אוהדים; והוא זה שיצטרך להוציא את העגלה מהבוץ, אם הוא לא עמוק מדי.
המהפכה שהפועל ירושלים צריכה להתחיל בראש ובראשונה עם הבעלים, שיצטרכו להכריז בקולם ובעצמם מהן המטרות לעונה הבאה, וכמה הם מוכנים להשקיע כדי לעמוד במטרות. אחרי עונה כל כך מסויטת, קשה לראות את ירושלים מצליחה למכור כמות מנויים דומה לזו שהייתה טרום ימי הקורונה, ונדמה שהמועדון הולך לצומת קריטית ביותר. פנייה לא נכונה, וייתכן שיעברו כמה שנים עד שתימצא הדרך הנכונה.
