ישחקו המאמנים לפנינו: על כדורסל של קורונה

לא היה כדבר הזה. אבל באמת שלא היה כדבר הזה.

על פי אתר מנהלת ליגת העל, נרשמו העונה בסגלי 12 הקבוצות הבכירות שיש לנו להציע, נכון לרגע זה, מעל ל-270 שחקנים. שזה די הרבה. ואולי טעיתי איפשהו בספירה, כי בכל זאת כולה 3 יחידות מתמטיקה והרבה מאוד ראשים למנות, אבל זה מה שיצא לי. מתוכם, למי שמאוד חשוב לדעת, משהו כמו 115 זרים. שזה גם לא מעט.

ונכון, יש קבוצות שטלטלו את הסגל שלהן מעט (במיוחד נהריה) וכאלו שעברו תהפוכות בלתי סבירות בעליל במהלך עונת הקורונה (אילת, הפועל תל אביב) והגיעו אל סף 30 השחקנים, אבל הממוצע הוא חסר תקדים.

וכאשר יתחדשו להם משחקי הכדורסל שלנו בראשון הקרוב, בשעה טובה, בלי נדר, טפו טפו טפו, עמה ומקסור, יצטרכו אלו ששרדו והגיעו עד הלום פלוס אלו שהגיעו רק עד הלום לייצר כדורסל שמנצח משחקים מעכשיו לעכשיו. ואולי צריך להגיד את כל זה אחרת: 12 המאמנים הנוכחיים יצטרכו למצוא את הדרך לאפשר לשחקנים שלהם לנצח בכדורסל של קורונה.

ועכשיו זמן הסבר. מאמנים יודעים להכין קבוצות לעונת משחקים. מי יותר ומי פחות טוב, אבל יש מסגרת זמנים מוכרת וידועה. איקס שבועות, בתוכן וואי משחקי אימון, ומשם נכנסים למרתון של משחקים. בתוך אותם שבועות, יש חומר לימודי שצריך להעביר. תרגילי התקפה למשל. שיטות ואלמנטים הגנתיים למשל. וכל אחד מהם אמור לתפוס אחוז מסוים מזמן ההכנה. אוקיי, ואנחנו יודעים שהאחוז שתרגילי ההתקפה תופסים בכדורסל שלנו הוא כמעט 100%, כן? ואנחנו יודעים שהאחוז שהאלמנטים ההגנתיים תופסים אצלנו כמעט ולא קיים, כן? כי הכדורסל שלנו, לפני הכל, הוא כדורסל של תרגילים.

ועכשיו הכל משתנה. גם תקופת ההכנה התקצרה עד מאוד, גם מצבם של השחקנים שנשארו או נחתו בארץ, ברמה הגופנית, נותר בבחינת צריך עיון, ובעיקר, ואולי יותר מהכל, נכנסים הישר אל משחקי הכרעה. אין טיזינג של שלושה סיבובים. יש בין שבעה לשמונה משחקים עד לפלייאוף. סה טו. אה, וגם הסבירות שמאמן כאן יפוטר בפרק הזמן הקצר שנותר הוא קלוש עד אפסי.

אז נחזור שוב לענייני המאמנים. במסגרת גישות ההכנה השונות, ישנם כאלה שמצליחים בדרך קבע להביא את הקבוצות שלהן לשיאים בשלבים מוקדמים מאוד. שמצליחים לייצר אינטנסיביות הגנתית, למשל, שעולה על זאת של המתחרות. ואז, רק על הסעיף הזה, אפשר לגנוב כמה נצחונות על ההתחלה ולייצר מומנטום. ויש אחרים, שהיסטורית מבשלים את הקבוצה שלהם בבישול עמוק יותר, כאשר הדברים אותם הם מבקשים דורשים הטמעה והבשלה איטית. עודד קטש הוא דוגמא טובה לסוג השני. רמי הדר, נניח, לסוג הראשון.

הכדורסל האירופאי וגם הישראלי, את זה יודע כל עכבר, הרבה יותר טקטי מאשר המקבילה האמריקאית שלו. השאלה עכשיו היא איזה מאמן יידע להתאים עצמו לכדורסל של קורונה. כדורסל שבו אמנם קשה הרבה יותר ללמד חומר התקפי או הגנתי, אבל מצד שני הרבה יותר קשה לצד השני למצוא תשובות בזמן קצר כל כך ועם שני משחקים בשבוע. פשוט אין מספיק זמן לזה.

אם כן, יואילו ויכנסו עכשיו לזירה מיטב מאמנינו. עכשיו זה לא מרתון, כי אם ספרינט. והפעם, לא ניתן להחליף שחקנים בתנועה. אלו הסגלים שיש ואיתם, ורק איתם, צריך למצוא את הדרך לנצח. האם, בתנאים האלו, קיימים פערי איכות בין יאניס ספרופולוס לבין עמית שרף (מאמנה של הפועל חולון, למי ששואל)? האם, בסדר גודל של חודש ימים בלבד של משחקי עונה רגילה, יוכלו לאתר יתרונות יחסיים אל מול היריבות שלהם?

קואץ' ספרופולוס הוא אחד מגדולי המאמנים שנחתו כאן. על כך כבר אין שום ספק. ומצד שני, האיש כבר הפסיד בזירה המקומית בשלושה משחקי נוקאאוט שונים (פעמיים גביע, אחד גביע ווינר). הסגל שבו אוחז ספרופולוס, במה שנותר לשחק העונה, עדיף ובהרבה על זה של המתחרות, כלומר על הפועל ירושלים (וגם מכבי ראשון לציון). ועל פניו, גם בגלל שמהותית, כל שחקניו חזרו מפגרת העטלפים, לא אמורה להיווצר בעיה להמשיך את הכדורסל הדומיננטי שהוצג שם לפני. כן פיינל פור או לא פיינל פור, וכל עוד ממשיכה לכבד אותנו ואת הכדורסל שלנו בנוכחותה, הרי שמכבי תל אביב אמורה לזכות בכל תואר. והיא לא יכולה להרשות לעצמה עוד הדחה בעידן היאניס. הלחץ, על פניו, כולו עליה.

אצל קטש וירושלים הסיפור מעט שונה. ההברזה של תומאס ובראון, עם כל הכבוד לג'רמי פארגו, גיבור הטור הקודם, הפכה אותה – תאורטית – נחותה מיריבתה הבכירה. ולמרות שיש לה מספר שחקנים שיכולים לשחק במספר עמדות ולייצר כמה אפשרויות מעניינות עבור המאמן שלה (כמו פלדין, לוי, סירווידיס ובריימו) וגם שנראה היה במשחק האימון שהכדורסל שהיה לפני הוא זה שנראה גם כעת (שזה טוב), מעניין לראות כיצד יצליח מאמן נבחרת ישראל להתאים עצמו ואת הכדורסל שלו לחומר שחקנים שהשתנה. וזאת משימה קשה.

ואל הסיפור הזה חייבים להוסיף את מכבי ראשון לציון וגיא גודס. הקבוצה של איציק פרי שמרה על הסגל שלה. ועל הדרך, ייצרה גניבה מארץ הגניבות כשהנחיתה כאן את הסנטר זאק הנקינס, שחקן שאין ולא היה שום סיכוי שיגיע אליה בנסיבות רגילות. בגרסה הכי מוקדמת שלו במכבי ראשון, כשהחל האיש את קריירת האימון שלו, הוא שיחק איתה כדורסל שונה מאשר שוחק אצל האחרות. במיוחד ברמת הלחץ והפיזיות. ושיחק אותה. יכול מאוד להיות שבעונה הבאה יאמן גודס במדינה אחרת. לפני שהוא טס מכאן, הוא אמור לקחת את הקבוצה שלו, גם הפעם, אל השפיץ של מה שנשאר מהעונה הזאת.

אנחנו אוהבים להתייחס בכדורסל האירופאי והמקומי למאמנים כגורמים משמעותיים ביכולת לנצח ולהפסיד. אם כן, ישחקו המאמנים לפנינו. הבה ונתייחס אל העונה המקוצרת שנותרה כאל עונת מבחן עבורם.

שלוש נקודות לסיום:
1. הסינים השאירו לנו את דני אבדיה. למי שתהה אם אבדיה יחשוש לשחק עכשיו ולסכן את מעמדו לקראת הדראפט המתקרב (למרות שמועד הדראפט די התרחק, למען האמת), אז הנה הוא כאן. ואם יוצאים מנקודת הנחה שאצל נער בגיל הזה אמורים לחזות בקפיצות גדילה אקספוננציאליות על בסיס חודשי, אנחנו זכאים לצפות לדומיננטיות מוגברת שלו כאן ועכשיו. אם החיים, כמו שאומרים, הם רצף של זכרונות, אז לאבדיה ג'וניור יש אחלה של הזדמנות להותיר אחריו זכרון שלא ישכח.

2. הסינים השאירו לנו את הזרים. אוקיי, אולי לא עכשיו, אבל זה בטח נכון לגבי העונה הבאה. וזה נכון, האמת, רק לגבי קבוצות העל של היבשת הישנה. שחקנים שאוחזים בסעיפי יציאה ל-NBA הם שחקנים שלא ישחקו בעונה הבאה ב-NBA. כי סעיפי היציאה האלה פוקעים לרוב במהלך הקיץ, ובמהלך הקיץ הקרוב עדיין ישחקו שם כדורסל של עונת 2019/20. ד"ש חם, למשל, לאלייז'ה ברייאנט.

3. הסינים השאירו לנו את הכדורסל. למי שמצפה לרמה גבוהה במיוחד של כדורסל החל מראשון הקרוב, אין לי אלא לקנא באופטימיות הבלתי סבירה בעליל שלו. זה כנראה לא יקרה, ובטח שלא לפני משחקי ההכרעה. אבל דווקא המצב הייחודי שנוצר כאן מלמד על פוטנציאל לרעב גדול יותר ממה שהורגלנו. של שחקנים שכלואים בדירותיהם כאשר נקודת האור המרכזית בחייהם כרגע היא היציאה לאימון ולמשחק, של שחקנים, זרים ומקומיים, שיודעים ש-40 הימים ברוטו שנותרו מהווים עבורם הזדמנות לשדרוג קריירה, שלא היו מקבלים במצב רגיל. רעב של אנשים, ולא רק אלו שמתרוצצים על המגרש, שלא האמינו עד כמה הגעגוע לפרקט יהיה גדול. היידה, כדורסל.