הכדורסל הישראלי צריך חלון העברות. כמו בכדורגל. אמנם קשה לנו להודות בכך, אבל יש כמה דברים שבכדורגל מבינים ומבצעים טוב יותר. ואחד מהם נוגע להגבלות בכל הנוגע לכניסות ויציאות של שחקנים במהלך עונת משחקים.
החל מהקמת מנהלת ליגת העל, פחות או יותר, הוסרו המגבלות שהיו נהוגות בעבר על שוק ההעברות ונפתח לו שוק שאיננו נסגר. כמה פתוח? מועד העברות העונה החל לפני פתיחתה ויסתיים, אם ירצה השם ולא יקום לו דירקטור במנהלת ויביא לשינוי של הרגע האחרון, ב-1 במאי. כלומר ניתן להעביר שחקנים לאורך כל העונה כולה ועד לפני תחילתו של המחזור ה-28 (!), או במילים אחרות - עד למטה מחודש וחצי לפני סיומו של הפיינל פור שמכריע את זהות האלופה.
נו, אז במסגרת החלון שאיננו נסגר כבר שהו בארצנו היפה העונה למעלה משמונים זרים שונים, ושחקנים חדשים בעלי שמות אקזוטיים וביוגרפיות אקלקטיות פצחו לחיינו כמעט על בסיס שבועי. וישראלים? הסיבה היחידה לכך שאין מעבר משמעותי של צברים גאים מצד לצד הוא שפשוט אין שחקנים להחתים או אפילו לנסות להחליף גופיה במהלך עונת המשחקים.
ומכיוון שאין מגבלות, למעט תקרת שמונת הזרים בעונה לכל קבוצה, הכל קל. לא באמת צריכים להקדיש מחשבה יתרה להחלטות המשמעותיות שאמורות להילקח בקיץ, כי ממילא הכל רק זמני.
בוא נחתים כבר איזה זר, זועק לו עסקן תורן במהלך תקופת ההכנה. במקרה הכי גרוע – נשלח אותו הביתה. בוא נחתים כבר איזה זר, משכנע לו מאמן תורן במהלך הקיץ שלפני. אם נפגע איתו – המאמן יוצא גדול. אם יסריח את הפרקט, אז אין כמו ההתעסקות בהחלפתו ובאיתור המחליף כדי להרחיק את האש מהכדורסל הרע שהקבוצה משחקת. עזבו אתכם טקטיקה, התקפה או הגנה. עזבו אתכם מהשחקנים הישראלים או הזרים שנמצאים כרגע בקבוצה. הכי חשוב זה הזר שעוד מעט נוחת כאן ומשנה הכל.
רכבת השחקנים הזרים שלא עוצרת ולו לרגע מייצרת לכדורסל הישראלי שתי בעיות מרכזיות. האחת מקצועית והשנייה תדמיתית. האחת קשורה לאיך שהמוצר נראה והשנייה לאיך שהמוצר מתקבל. רגע, במחשבה שנייה גם הבעיה המקצועית היא תדמיתית, אז בואו ונתחיל איתה.
הכדורסל העברי הוא מקצוע של הטלת האשמות. המאמן מפיל את התיק על הזר המחורבן שהגיע לכאן והעסקן על המאמן המחורבן שאותו הוא מינה. כאשר אפשר, בכל רגע נתון, לערוך שינוי בסגל השחקנים (או לפחות לנסות ולאתר מועמדים מתאימים לחילוף בכל רגע נתון), לא קיים ההכרח לעבוד עם מה שיש. המאמן, שיודע שמעמדם של השחקנים (ושלו) לעולם איננו יציב, צריך לייצר טריק שעשוי להספיק לניצחון במשחק הבא.
וזוהי אחת הסיבות לכך שהכדורסל העברי, שנחשב בעיניהם של רבים שאינם מבינים כמאומן, הוא ברוב רובם של המקרים כדורסל טקטי ופחדני, איטי ופסיבי. תחשבו על זה, רק לעיתים רחוקות אנחנו פוגשים בקבוצות שמשחקות כדורסל על ספידים, א-לה גלבוע של בית הלחמי או חולוניה של דן שמיר (לפחות בגרסת גלן רייס ג'וניור) או בקבוצות שמשחקות בסגנון שמסב עונג א-לה הפועל תל אביב של אדלשטיין. ואחת הסיבות המרכזיות לכך נובעת מרצונם של אלו שעומדים על הקווים לשרוד עוד שבוע כשהכל סביבם זמני וארעי.
ובכלל, מדוע בכלל צריכים להתעסק בזוטות כמו אימון יסודי וירידה לניואנסים, כשאפשר לפנטז על החתמת מגה סופרסטאר 5 מחזורים לסיום העונה ולשדוד איזו אליפות שמושגת בשני משחקים בלבד?! ואפשר גם אחרת. שילוב של שני דברים: ביצור מעמד המאמן (עליו נדבר בטורים הבאים) ויצירת חלון העברות, כזה שכופה על הקבוצות שבועות וחודשים בהם לא ניתן לבצע כל שינוי, יכול לאפשר עבודת אימון אמיתית. כזו שיכולה הייתה, ולו תאורטית, לייצר כדורסל אחר, איכותי יותר ואטרקטיבי יותר.
ועכשיו ענייני תדמית. לאורך שנים גדלנו על ברכי התאוריה ולפיה המפתח לפריחתה של הליגה המקומית נוגע לרמת התחרותיות. אותה תחרותיות שהייתה חסרה בנוף המקומי משך כל כך הרבה שנים ועשורים. אז חוקים חוקקו ותקנות הותקנו, חוקים רוסיים, פיינל פורים ושאר מרעין בישין, לרבות שיתוף פעולה פעיל של מכבי תל אביב עצמה שדומה כי החליטה במודע להחליש עצמה משנה לשנה, ולבסוף הושגה המטרה. הכדורסל הישראלי תחרותי מאין פעם, האלופות מתחלפות כאן מדי שנה - אבל הבעיות העיקריות נותרו בעינן ובראשן ענייני זהות והזדהות.
הכדורסל הישראלי, אין ברירה אלא להודות בכך, הוא מוצר שרחוק עדיין מלהתנחל בלבבות של האדם הממוצע. גם ברמה הארצית וגם ברמה הקהילתית. ועם כל הכבוד לכדורסל הפסיבי שמשוחק בו, סביר להניח שבעיה משמעותיות יותר נוגעת ליכולת הזיהוי, וממנה ליכולת להזדהות.
בסדרה האמריקאית צ'ירס, שתורגמה בעברית לחופשי על הבר, התייחס שיר הנושא לכך שאנשים רוצים ללכת למקום שבו כולם יודעים איך קוראים להם. או במקרה שלנו, למקום שבו הם מכירים את השמות של השחקנים. כלל ראשוני בכל הנוגע להזדהות עם הקבוצה הוא היכולת לזהות את שחקניה. זיהוי שחקנים (ומאמנים), כל שכן הזדהות איתם, אורכת זמן. הם צריכים להיות כאן מספיק זמן כדי להכיר אותם, לדעת מהו שמם ולהבין מה הם יודעים יותר ומה פחות. חלון שאיננו נסגר פוגע אנושות ביכולת הזאת. חלון שאיננו נסגר גורם לכך שיש מעט מאוד אנשים בישראל, כולל מלהגים מקצועיים, שיודעים לדקלם את הסגלים של הקבוצות בארץ. וזה רע מאוד.
הזיהוי המתבקש הזה לא עוצר רק בסוגיית הישראלים שאינם. הקהל הישראלי הוכיח ממזמן שגיבורי הספורט שלו אינם חייבים לדבר בשפתו. אבל כדי להזדהות עם קבוצה, זקוק האדם הממוצע ליציבות מינימלית בזהות האנשים שמתרוצצים עבורו על הפרקט.
ולפיכך, ההצעה שלנו, שלקוחה היישר ממתווה "חמישיות" אותו פרסמנו לפני חודש, היא לסגור את הדלתות. מועד ההעברות ייסגר איפשהו בסוף חודש פברואר ולא יפתח עוד במהלך העונה. ניתן אולי להציג חריג כלשהו לשחקן יחיד שמסיים את העונה בגלל פציעה ומקבל לכך אישור רפואי מגורם נייטראלי. וגם זה לא בטוח. ויותר מכך – חודשים נובמבר ודצמבר, או לפחות פרק זמן של שישה שבועות מתוך חודשיים אלו, יהיו כאלו שבהם לא ניתן לבצע שינויים בכלל. ובפרק זמן זה יצטרכו הקבוצות והמאמנים שלהם להתמודד עם מה שיש. לנסות ולאמן את השחקנים שנמצאים ולא את אלו שאולי יגיעו בעתיד.
רגע רגע, ומה לגבי שוק השחקנים הזרים המצטמצם? התעצמות ליגת הפיתוח של ה-NBA, הג'י-ליג + הכסף הגדול בליגות האסיאתיות ממילא מזערו את היכולת להחתים כאן שחקנים איכותיים, אז למה להקשות ולייצר עוד קשיים בדרך להחתמתם של שחקנים איכותיים? הממ, התשובה היא שזה מה יש. החלונות המוצעים כאן מאפשרים מספיק זמן כדי לאסוף בקיץ ובתחילת העונה פליטי מחנות טרום עונה בארה"ב. והיא מונעת איסופם מהריצפה של זרים שמסיימים עונות בחלק מהליגות המקוצרות שמסביב לגלובוס. כי אין שום צורך להמתין להם. כי הם לא משפרים את הכדורסל כמוצר, אלא רק קבוצה אחת או שתיים שמצליחות לגרד את הכרטיס והשחקן הזוכה פעם ב.
אז איך זה באירופה? התשובה מעורבת. קיימות ליגות שבהן מועד העברות דומה לזה שאצלנו. למשל בטורקיה וספרד. ליגות אחרות, דוגמת הצרפתית או הליטאית, סוגרות חלון הרבה הרבה לפני. אף אחת מהן, למיטב הבנתי, לא מונעת העברות במהלך העונה, כפי שהצענו כאן. כלומר, חלון העברות אשר מוצע כאן הוא הרדיקלי ביותר ביבשת, לפי מיטב הבנתי. ומצד שני, ליגה שהוכיחה שהיא יכולה לייצר מארג של חוקים שאין בשום מקום אחר, וזאת מהסיבות הלא נכונות, רשאית לעשות את אותו הדבר, לשם שינוי, גם משיקולים ראויים.
רגע רגע, עצור כאן, אמורים להגיד כאן אוהדי ואנשי מכבי תל אביב. אנחנו מבינים בדיוק מה התשקורת עושה כאן. הרי ברור שכל ענייני חלון העברות הזה נועד לפגוע בנו, שלא לומר לדפוק אותנו, וזאת כפעולת תגמול לתכנית מכבי הכפולה שהושקה כאן לאחרונה. ואפשר להבין את אותם אוהדים, האמת, שהתרגלו לכך שהכל – אבל הכל – נע סביבם. כמו בשיר של קארלי סימון, הם שחצנים מספיק כדי לחשוב שגם הטקסט הזה הוא עליהם. והוא לא, בערך.
לא סתם הוזכר כאן מתווה "חמישיות" והמועד שבו פרסמנו אותו (כלומר, הרבה לפני שהכריזה הנהלת מכבי על המהלך המגוחך שלה). רעיון חלון ההעברות מנותק לחלוטין מצרכיה או רצונותיה של קבוצה אחת, חשובה ומיוחסת ככל שתהיה. העניין הוא שמעולם ולעולם היה סיכוי שסוגיה זאת תאומץ אל ליבם של אנשי מנהלת הליגה. אלדד אקוניס, כמשל, לעולם לא יוותר על זכותו להוכיח לעולם את גדולתו ולהנחית כאן זר בדקה ה-90 של העונה. אבל עכשיו זה פתאום הופך לאפשרי. בגלל מכבי.
דווקא המוטיבציה הטיפשית ביותר, קרי רצונם של לא מעט קבוצות במנהלת הליגה למנוע ממכבי תל אביב הכפולה לנייד את מכבי א' אל הסגל של מכבי ב', מיד לאחר תום עונת היורוליג, עלול להוביל לתוצאה הרצויה וההגיונית אליה התייחסנו בטקסט הזה. דווקא הקטנוניות והיעדר הענייניות של מנהלת הליגה בכל הנוגע למכבי תל אביב עשוי לסייע בשדרוג חוקי העברות ויצירת מסגרת תקנונית שעשויה להועיל לכדורסל הישראלי, מקצועית ותדמיתית. ועל הדרך, עשויה גם להציל את מכבי תל אביב עצמה מהתכנית שלה.
