שילה בלבן עם שחקני מכבי ת"א בפעילות למען הקהילה (צילום: פרטי) (צילום: ספורט 5)
שילה בלבן עם שחקני מכבי ת"א בפעילות למען הקהילה (צילום: פרטי) | צילום: ספורט 5
היה ילד עם חיוך תמידי על הפנים.  (צילום: ספורט 5)
היה ילד עם חיוך תמידי על הפנים. | צילום: ספורט 5

הבוקר של 13 בפברואר 2018 התחיל כעוד יום שגרתי עבור סמ"ר שילה סימן טוב ז"ל. בלילה הקודם הצוות שלו בסיירת גולני עסק בפעילות מבצעית. שילה התעורר, הניח תפילין, התפלל, והצוות נערך לנסיעה לקראת כניסה ל"קו".

אחד החיילים בצוות סיפר לחבריו עד כמה הוא מתגעגע הביתה, ושילה, שההתנדבות עבורו היתה דרך חיים, לא היה צריך יותר מזה. "סע הביתה", אמר לחבר, "אני אסע במקומך". שילה עלה לנסיעה ב"האמר" על כביש 6. בשלב מסוים משאית התנגשה בג'יפ בעוצמה רבה. שני חיילים נוספים, בר יעקוביאן ז"ל ואשר טספו ז"ל, נהרגו במקום. שילה נפצע קשה, נלחם על חייו ונפטר כתוצאה מסיבוך בניתוח.

שילה ז"ל, בן 23 במותו מהיישוב צופים, חי ונשם ספורט בכלל ואת מכבי ת"א בפרט. "הוא היה ילד עם חיוך תמידי על הפנים, ואיפה שלא הלך הוא שם את טביעת האצבע שלו", מספר אביו עוזי, "הוא קיבל את האהבה למכבי בירושה מהמשפחה. בשנים האחרונות הוא שיחק בקבוצת החובבים של מכבי ותמיד הגיע לרגעי ההכרעה. הוא הלך להמון משחקים של מכבי ויש לו שני בני דודים שחברים בארגון הגייט".

לפני הגיוס לצה"ל למד שילה במשך שלוש שנים בישיבה של "שבי חברון". הוא היה בן 23 כאשר רוב חברי הצוות היו בני 20. "הוא היה סוג של סבא שלהם, המנהיג שלהם", אומר עוזי, "הוא גיבש את כל הצוות, וכששאלתי את אחד הקצינים שלו למה הוא לא דוחף אותו שייצא לקצונה, הוא סיפר לי שהאהבה של שילה והייעוד שלו הוא לגבש ולחזק את הצוות".

המסר שלו הפך למוטו לחיים  (צילום: ספורט 5)
המסר שלו הפך למוטו לחיים | צילום: ספורט 5

"הוא בטח היה הופך להיות שחקן נבחרת"
אחרי התאונה, עוד היתה סיבה לאופטימיות. שילה סבל בעיקר מפגיעה קשה בגפיים, ועוזי מיהר לבין החולים. "ראיתי אותו פעם אחרונה לפני שנכנס לניתוח. היו לו שברים רציניים בכל הגפיים, רגל שמאל ויד ימין היו מרוסקות.

בבדיקת CT הרופאים אמרו שהנזק הוא רק בגפיים, אז אמרנו 'טוב, לא קל אבל נלך לשיקום והוא ייצא מזה'. במהלך הניתוח היו הפרשות מתוך העצמות אל תוך מחזור הדם וזה הגיע ללב ונוצרה שם בצקת חמורה שסתמה את זרם הדם וזה גרם למוות מוחי. שילה היה אמור לקום על הרגליים. הוא בטח היה חוזר לשחק במסגרות של מכבי, ואם הוא היה נכה הוא היה בטח הופך לשחקן של נבחרת ישראל בכיסאות גלגלים. זה היה הטבע שלו".

ואז, ברגע הכי קשה שאב יכול לדמיין, עוזי ומשפחתו נדרשו לקבל את ההחלטה הקשה ביותר. "הרופאים שאלו אותנו אם נסכים לתרום את איבריו. נגעתי לו ביד והרגשתי את החום שלו. הוא אמנם היה במוות מוחי אבל הגוף עדיין היה חם. שילה התנדב כל החיים שלו, לאיל"ן, לעמותת 'עזר למרפא'.

חודש לפני התאונה הוא סיפר לי שהוא יצא בעבר ללוות 13 ילדים חולי סרטן לטיול של אחת העמותות והיום נשארו רק שלושה בחיים בתוך שנה אחת. ראיתי את הכאב על הפנים שלו, כמה שהיה עצוב לו. אז כשהצטרכנו לקבל את ההחלטה נזכרתי בזה וידעתי שזה מה שהוא היה רוצה.

קיבלתי אישור סופי לזה כאשר במהלך השבעה הגיעו אלינו שתי בנות שהוא הדריך בבני עקיבא וסיפרו שהיה להן ויכוח עם שילה על כל נושא תרומת האיברים, ושהן טענו שלא צריך, והוא הצליח לשכנע אותן שצריך לתרום איברים, שזו מצווה. זה נתן לנו את הגושפנקא לדעת שהחלטנו נכון".

עם היוודע דבר מותו של שילה, עוזי מספר כיצד במכבי נרתמו למענם: "אני מסיר את הכובע בפני מכבי ת"א ובפני דורון ג'מצ'י (מנהל קשרי הקהילה), אין מילים בפי. דורון היה במלאגה כשזה קרה והוא התקשר אליי באופן אישי משם, ומיד כשנחת בחזרה בארץ הגיע אלינו ישר משדה התעופה יחד עם אשתו, בלי לעבור בבית. אני מצדיע למכבי ולארגון "הגייט" על הטקס שערכו לכבוד שילה במשחק נגד פנאתיניאקוס, זו היתה התרגשות עצומה לראות 10,000 איש מכבדים כך את שילה".