כשמשחקי הפלייאוף התחילו, כולם חששו מהלו"ז הצפוף של משחק כל 48 שעות, מהעומס הבלתי אפשרי על שחקנים שרגילים לשחק רק פעם בשבוע, מהסיכון לפציעות ומהיתרון הברור של קבוצות עמוקות לעומת אלו עם השמיכה הקצרה.
כעת, כשהפלייאוף בעיצומו, אנחנו עדיין לא באמת רואים את השחקנים נופלים מהרגליים, אבל מי שכנראה מושפעים גם הם מהלו"ז המפרך הם השופטים, ולמרבה הצער כמעט בכל משחק עד כה השלישייה בשחור עמדה במרכז העניינים.
התחושה במשחקים האחרונים היא שהשופטים מאבדים שליטה, במיוחד ברגעי ההכרעה. דוגמאות לא חסרות: שורה של שריקות תמוהות במשחק מס' 1 בארנה; כאוס במשחק מס' 1 באשדוד, כולל ארבע שריקות רצופות שפגעו בהפועל ת"א במאני טיים וטכנית הזויה לבראד גרינברג בשניות הסיום; כמות בלתי נתפסת של עבירות לחובת מכבי ת"א במשחק מס' 1 בנס ציונה, כולל פלופ א-לה דרק שארפ של קאליף ווייאט, שהשופטים קנו בלי היסוס.
התחושה הכללית היא של "אובר-קולינג" – עודף שריקות, בתרגום חופשי. המספרים נותנים גיבוי: במהלך העונה הסדירה נשרקו 36.7 עבירות בממוצע למשחק, ואילו בפלייאוף אפשר לראות זינוק חד ל-46.7 עבירות – עשר עבירות יותר למשחק. זו קפיצה גדולה מדי שיכולה ללמד על אובדן השליטה של השופטים בחלק מהזמן.
עם זאת, בכתב ההגנה על השופטים חייבים להדגיש שני דברים: העייפות משפיעה גם עליהם, ורק אתמול פיני רימון למשל שפט משחק שני תוך 24 שעות, בגלבוע וביד אליהו; בנוסף, משחקי פלייאוף תמיד היו קשים במיוחד לשיפוט. קבוצות מרימות את רמת האינטנסיביות, האגרסיביות עולה שלב ובהרבה מקרים שופטים נקרעים בין הצורך לשרוק על כל מגע לא חוקי לבין הפעלת שיקול הדעת.
אז כשהשופטים תופסים חלק יותר ויותר מרכזי בישורת האחרונה של העונה, זו הזדמנות טובה לנתח את דרך פעולתם. יש כמה "ז'אנרים" של שופטים, וניתן לכם הגולשים להחליט מי זה מי: יש את "הפנקסנים", שאצלם שריקה שעוררה חמת זעם בצד אחד חייבת להתאזן עם שריקה הזויה לא פחות נגד הצד השני; יש את "מסמרי הערב" – שופטים שטועים לחשוב שהם העניין המרכזי במשחק ולא הכדורסל עצמו, והם תמיד עלולים להכריע את המשחק בעצמם ולעשות זאת גם בתיאטרליות יותר; יש את "האפורים", שבדרך כלל משובצים כשופטי משנה ושפת הגוף שלהם משדרת הססנות ואי החלטיות, וד"ש לשופטים שנמצאים מתחת לסל ולא מצליחים להחליט מי נגע אחרון בכדור שיצא החוצה ופונים לעזרתו של השופט שנמצא בצד השני, למרות ששחקנים מסתירים לו את המהלך.
בצד החיובי יש את "מנהלי המשחק" – שופטים שיודעים שיש חשיבות לתזמון השריקות, אלה שיודעים להרגיע את האווירה, מבינים שהם לא מרכז העולם ויודעים מתי אפשר "להחליק" שריקות ומתי לאפס את השחקנים. כאן דווקא כן נציין שמות, כאלה הם עופר מנהיים, עמית בלק (ההערה לרביב פיטשון כששאל "מי לימד אותך לשחק כדורסל?" הייתה מיותרת לחלוטין), דודי רומנו ואייל פוהורילס הוותיק. שופטים צעירים נוספים שיכולים להתפתח לשופטים מצוינים הם ניר מאירסון, אלעד ליבוביץ' ורותם קוזה.
הביטוי הוותיק אומר ששופט טוב הוא זה שאף אחד לא זוכר אותו. כשמנתחים את זה לעומק, תחשבו כמה כפיות טובה יש במשפט הזה, ובכלל במקצוע השיפוט. אז לא נותר לנו אלא לקרוא לשופטים: תנו לשחקנים ולמאמנים להכריע את המשחק. תנו לנו ניהול משחק נבון, אחראי ויציב, ולא הססני, מפוזר וסנסציוני. ותנו לנו לאחל לכם ביטוי משופר: שנזכור אתכם, אבל רק מהסיבות הטובות.
