בווידאו: הרגע בו נלקח רייס למעצר
יש הרבה סיבות שבגללן, או בזכותן, בחרתי להיות עיתונאי בכלל, ולסקר כדורסל בפרט: האהבה הבלתי נגמרת למשחק, התשוקה לכתיבה, הסיפוק שבהבאת המידע והנגשתו לקהל הרחב, והמשיכה הכמעט על-טבעית לסיפור, ולספר את הסיפור. כבר בשנים הראשונות שלי ככתב כדורסל מתחיל, הבנתי שאני לעיתים אצטרך ״ללכלך את הידיים״ כדי להגיע אל הסיפורים הכי טובים, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שציפה לי ב-10 באפריל 2018.
כשחולון היתה בדרך להיסטוריה
הפועל חולון של דן שמיר בנתה את אחת הקבוצות הטובות ביותר שנראו כאן בשנים האחרונות, ורבים האמינו כי היא מסוגלת להפוך לקבוצה הראשונה שהיא לא מכבי ת״א שזוכה בדאבל מאז שנת 1969 והשנייה בסך הכל. רק שימו לב לשמות בקבוצה ההיא, חלקם עוד לפני שהפכו ל״מפלצות״ כמו טיישון תומאס וקורי וולדן, ולצידם תמיר בלאט, גיא פניני, טו הולוויי, ג׳ו אלכסנדר, טי ג׳יי קליין ואחרים.
אבל מעל כולם בלט שם אחד. השחקן שמבחינת כישרון טהור, אולי המוכשר ביותר שדרך כאן מאז ומעולם. אבל כמה שהוא מוכשר, כך היה מנגנון ההרס העצמי שלו. ב-18 משחקי ליגה בלבד, גלן רייס ג׳וניור הצית את הדימיון לאוהדי חולון, ואחרי שבמו ג׳אמפ שוטו הביא להם גביע, הוא סחב אותם בצעדי ענק לעבר הצלחת.
ב-9 באפריל פצצת הזמן התפוצצה לחולון בפרצוף. למרות עוד יום ענק של רייס במשרד, עם 21 נקודות, 12 ריבאונדים ו-8 אסיסטים, חולון נכנעה לגלבוע/גליל, במידה רבה אולי בגלל עימות שהתפתח בין רייס לפניני באמצע המשחק. ״איי וויל ביט יור מאדר פאקינג אס״, נצפה רייס אומר לפניני, ואף אחד לא הבין עד כמה הוא היה רציני. בחדר ההלבשה רייס עמד במילתו וחבט בפניני בפניו בחדר ההלבשה. חולון הגיבה מהר והודיעה על שחרורו המיידי מהקבוצה, רק חודש וחצי לפני תחילת הפלייאוף. ״כבוד האדם חשוב מכבוד הצלחת״, יאמר בעלי חולון שלמה אייזיק בתום הפרשה, רק כדי להחזיר את רייס רגע לפני הפיינל פור.
״סע לחולון, מה כבר יכול לקרות?״
במצב רגיל, כאשר קבוצה משחררת שחקן בנסיבות כאלה, הוא עולה על המטוס הראשון הביתה. אבל רייס הוא הכל חוץ מרגיל, ובליל ה-9 באפריל, אחרי התקרית, נעלמו עקבותיו. למחרת בבוקר ניסו אנשי הקבוצה לאתרו, ללא הצלחה. הטלפון הנייד כבוי, הרכב השכור שניתן לו מטעם הקבוצה אינו בנמצא, רייס גם לא נמצא בביתו ולא אצל חבריו לקבוצה. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
בעקבות התקרית, חולון אף החליטה להגיש נגד רייס תלונה במשטרה. אך לא לאנשי הקבוצה ולא למשטרה עצמה היה מושג קלוש לאן נעלם הסופרסטאר הסורר. בשעות הבוקר קיבלתי טלפון מהעורך הראשי של חדשות הספורט, אסף אבולעפיה. ״המטרה היא גלן רייס״, אמר אבו חובב הדרמות, ״בוא נחלק כוחות. עמרי (מנהיים, שמסקר את חולון באופן קבוע) יהיה במסיבת העיתונאים של חולון בערב, ואתה, רק בשביל הסיכוי הקטן, תיסע לבית שלו, תנסה לראות אם תצליח למצוא את רייס ולהוציא ממנו ׳סינק׳ (בשפה המקצועית - ציטוט מצולם).
״אבו, לא חבל על הזמן?״ שאלתי, ״המשטרה מנסה למצוא אותו מהבוקר, מה הסיכוי שאנחנו נצליח? הוא גם מסוכן, מה אני אלך לבד לנסות לדבר איתו?״, ניסיתי להניא אותו מהמשימה חסרת הסיכוי. ״יהיה איתך צלם, אתה לא לבד. מה כבר יכול לקרות?״, שאל אבו, כאילו שהצלם הוא תעודת ביטוח נגד אדם שאחת השאלות הראשונות שלו כשנחת בישראל היתה ׳איפה אני משיג שוטגאן׳. ההחלטה התקבלה, ונערכתי לשעות ארוכות של המתנה חסרת טעם ותועלת מחוץ לביתו של רייס.
במקום הנכון, בזמן הנכון
ידעתי שזה יהיה ארוך, אז הצטיידתי בסוללה טעונה, חטיף אנרגיה ומעיל טוב ליום גשום. אבל דלק לרכב? על זה לא ממש חשבתי, וכשהגעתי לבית של רייס, המנורה כבר הבהבה באגרסיביות. החנתי את הרכב והתחלתי לרחרח. זה היה בית צמוד-קרקע, מבנה ישן, חצר גדולה עם המון ציוד שברור שלא שייך לרייס, אלא יותר לבעלי הנכס עצמו.
כשבראש תמיד יושבת המחשבה שרייס באמת יכול לתקוף אותי, התקשרתי לצלם איציק צור, שהיה אמור לחבור אלי. ״אני אגיע רק עוד שעתיים, רק עכשיו סיימתי לצלם אייטם אחר״, אמר איציק מהצד השני של הקו, והשאיר אותי לחשוב אם להיכנס לשטח הבית ולהסתכן, או לחכות לו ברכב, בשקט. החלטתי להיכנס. התריסים היו מוגפים ומהר מאוד הבנתי שאין אף אחד בבית. בכל זאת ניסיתי את מזלי ודפקתי בדלת, כשעמוק בפנים אני לא יודע אם לקוות שיפתחו לי או לא. אין תשובה. חוזרים לאוטו.
שעה של המתנה, ולא קורה כלום. נורית הדלק התחננה לכמה טיפות בנזין, ואני, שפחדתי שבזמן שאסע לתדלק אפספס את מס׳ 41 שלנו, הבנתי שאין ברירה וחייבים למצוא תחנה קרובה. ווייז כיוון אותי לתחנה במרחק 2 קילומטר משם, ובחזור הוא הוביל אותי לכניסה שונה לרחוב הקטן של רייס, מהצד השני. לפעמים אתה צריך את המזל איתך, וזה בדיוק מה שקרה: רכב שכור ושמור הגיח לפתע בכניסה לרחוב, והרגשתי שמשהו קורה.
הרכב נעצר, חנה עם חצי גלגל על המדרכה, ואז הוא יצא החוצה. טרנינג סגול, מראה של אדם שלא ישן כל הלילה, ושקית מפיצוצייה ביד. ״הולי שיט״, אמרתי לעצמי, ומיהרתי לשלוף את הנייד כדי להספיק לסחוט כמה שניות של ווידאו מהאיש שכל העולם מחפש אחריו. בידיעה שהצלם שלי לא אמור להגיע בקרוב, התלבטתי אם שוב לבקר באחוזת רייס, אבל הפעם עצרתי את עצמי. יש גבול. אני מחכה לצלם.
ותודה ל-GTA
תוך דקות הפוש הידהד: ״צפו: רייס מגיע לביתו, המשטרה עדיין מחפשת אחריו״. כמובן שהיינו חייבים לעלות עם הדיווח, אבל הבנתי שזה יגרור את הגעת המשטרה לבית בתוך דקות, שלא לדבר על עיתונאים אחרים שכבר עשו את דרכם למסיבת העיתונאים בחולון אך קיבלו הוראה לשנות כיוון לבית של השחקן. אבל לרייס היו תוכניות אחרות, ואחרי 5 דקות הוא שוב יצא מהבית, נכנס לרכב והתחיל לנסוע.
"מה?! לאן הוא הולך? מה אני עושה עכשיו? ואיזה מזל שמילאתי דלק!". כמה מחשבות רצו בראש, אבל באוטומט התחלתי נסיעה אחרי ה-MVP של הגביע. באותו הרגע עברה לי מחשבה אחת בראש: מה אם הוא יזהה אותי? אבל ברגעים מוזרים עולים רעיונות מוזרים, והשד יודע איך נזכרתי במשימה ממשחק הפלייסטיישן האהוב עלי, GTA, שבה הייתי צריך לעקוב אחרי גנגסטר, תוך כדי שמירה על רכב אחד ביני לבין רכב המטרה. זה בדיוק מה שעשיתי. מתחילים במרדף.
המרדף, גרסת ערוץ הספורט
טלפון זריז לאבו העורך. ״שומע״, צעקתי למרות שלא היתה סיבה, ״הוא נכנס לאוטו והתחיל לנסוע, אני אחריו, תגידו לאיציק שלא יבוא לבית, שידבר איתי!״, אבו, שחי בשביל הרגעים האלה, ענה גם הוא בצעקה: ״מה? וואו, אוקיי, אל תזוז ממנו ותעדכן בשנייה שאתה יודע איפה אתם״. עוד הספקתי לשמוע אותו אומר לחברים בדסק ״הוא עוקב אחריו, הוא לא נורמלי״.
רייס נסע ונסע ונסע. אני לא יודע לאן, ספק אם הוא יודע. הנוהל שהמצאתי לעצמי כדי לשמור ממנו מרחק, כמעט עלה לי במעקב כולו. הגענו לרמזור, הוא הספיק לעבור את הירוק המהבהב, ואני נשארתי מאחור. ״פאאאאק״, צעקתי לעצמי, ״הוא נעלם לי!״ למזלי, הוא המשיך ישר בכביש ואת הרמזור הבא הוא לא הספיק. המרדף התחדש.
סביר להניח שהנסיעה עצמה לא ארכה יותר מ-20 דקות, אבל בזמן אמת זה היה נראה כמו נצח. איציק הצלם הגיע גם הוא לאזור חולון, אבל לא ידעתי לאן לכוון אותו. לבסוף, רייס נעצר ליד בניין מגורים ברחוב ז׳בוטינסקי ונכנס פנימה לאחת הדירות. מהר מאוד הבנתי למי הוא הגיע, כשלפתע חנן קולמן, חברו לקבוצה בחולון, הציץ מאחד החלונות. הוא ראה אותי.
תוך כמה דקות הצלם סוף סוף הצטרף אלי. הסברתי לו את הסיטואציה והתכוננו לעלות לדירתו של קולמן. אלא שאז הגיעה ניידת בילוש, ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. "מה אתם עושים פה?", שאל אותי אחד השוטרים שהיה לבוש במדים אזרחיים, "מה שאתם פה", עניתי בחיוך, "אנחנו מספורט 5. מה אתם מתכננים?". "לא איכפת לי שתהיו פה, רק מרחוק ולא להפריע", הורה הבלש. התמקמנו בחזית הבניין, בזמן שהבלשים בדקו את רכבו של רייס וערכו התייעצות קצרה בטרם העלייה לדירה.
בדיעבד, הסתבר שאחד מהם ניהל כל הזמן הזה שיחת טלפון עם קולמן, שהבהיר שרייס ישתף פעולה עם כל מה שיידרש ממנו ולא יתנגד למעצר. כעבור כמה דקות השוטרים, 7 במספר, נכנסו לבניין. לנו לא נותר אלא לחכות.
כשהאדם נאבק בעיתונאי
בסיקור כדורסל, אתה לוקח בחשבון שיש רגעים שלא תשכח, ומצפה להם בכיליון עיניים. סל ניצחון על הבאזר, פרישה מרגשת של שחקן גדול, מהפך בלתי נשכח. אף אחד מהם לא אמור להיות קשור לשחקן כדורסל מצוין ומוכשר ברמות הכי גבוהות שיש, שיילקח וייאזק על ידי שוטרים מול העיניים שלך.
אלו רגעים שהעיתונאי נכנס לקונפליקט עם האדם. העיתונאי מבין שיש לו כאן "שוט זהב", בלעדי, שאין לאף אחד אחר, ושבגללו הוא בכלל יצא למרדף המטורף הזה. משהו שיילך איתו חזק הלאה ברזומה. אבל האדם, הוא מצטער על נקודת שפל בחייו של אדם אחר, הוא מתעלה מעל הציניות של העיתונאי באותו רגע. באותם רגעים ברכב ברחובות חולון זה רק העיתונאי נהג, אבל כשהערב נפל על רחוב ז׳בוטינסקי, האדם חזר. זה מה שגרם לי לפחות לסמן לאיציק הצלם לא להתקרב יותר מדי, לצלם קצת יותר מרחוק, זה מה שגרם לי לוותר על ניסיון להוציא איזשהו ציטוט מרייס כשהוא בדרך לניידת.
יש רגעים שהאדם גובר, ובמבט לאחור, היו לא מעט סיפורים גדולים שוויתרתי עליהם, כי האדם הכריע. כי הם היו מהווים פגיעה אישית וקשה במושאי הסיקור. למעשה, על הסיפור העיתונאי הגדול ביותר שלי עד היום, ויתרתי כי האדם שבי אמר אחרת. מי יודע, אולי יום אחד, גם הסיפור הזה עוד יסופר.
