"ברוכים הבאים הביתה", הכריז הכרוז בקול רועם. שלוש מילים שנושאות איתן סיפור חיים. של קבוצה. של אנשים עם יוזמה. של משפחה. כי המסר המרכזי שיוצא מערב הפתיחה הזה נוגע לבניה של הפועל תל אביב יותר מאשר לבניין לו ייחלו חבריה וחברותיה במשך שבע שנים וחצי.
היה שם משהו שונה בערב החנוכה. ההתארגנות החלה מוקדם מאוד. כשעתיים לפני המשחק האולם החדש החל להתמלא. אולי זו הייתה התרגשות, כנראה גם החשש להישאר בלי חניה. דגלים, שלטים וצעיפים הרכיבו את המחזה המוכר. אלא שהפעם הורגשה פחות לוחמניות על פניהם של הנוכחים. אוהדים מבוגרים נשמו קצת לרווחה, משפחות באו עם גאווה. ברכות שלום לסדרנים בכניסה, בידוק קפדני עם חיוך.
עידוד חם, היכל חדש וגם כמה מאות ירושלמים רועשים השתלבו בתפאורה. למרות שהיו עסוקים בקבוצתם, נראה היה שגם הם מעריכים את הדרך שעשתה היריבה. בתוך כל הים האדום הזה צרם קצת רק משהו אחד: הסירוב להרפות מהשנאה. שוב שירים נגד חולדאי; שוב הקריאה "פושעי אוסישקין לדין" עם ההקשר הנוראי שמלווה אותה; שוב השלט הלבן עם הכיתוב "100% אנטי מכבי"; שוב אותו פזמון מכוער ומיותר נגד שמעון מזרחי. בשביל מה?
אולטראס או לא, הפועל תל אביב הזו כבר לא צריכה את גילויי הנגד הללו. יש לה מספיק בעד. יש לה דרך, יש לה אנשים חדורי אמונה שדוחפים קדימה, יש לה מסורת ויש לה יסודות שאיש כבר לא יכול לערער. אולי קשה לקרוא את זה (כחובב ספורט קשה לכתוב את זה), אבל אולי עכשיו אפשר להביט על כל הדרך הזו ולהגיד באומץ: הריסת אוסישקין הייתה הצעד הראשון בדרך למעלה.
ניתן להתווכח מכאן ועד לחנוכת האולם בחולון בסוגיה למי מגיע קרדיט. על ההריסה, על ההקמה, על בניית ההיכל. העניין הוא שהפועל ת"א הקודמת הייתה סדוקה ורעועה יותר מזו הנוכחית גם לפני שהטרקטורים הפילו את הבית הקודם. האקט ההוא הפעיל כוחות אדירים, לא תמיד חיוביים, שסייעו לכולם לקום מהקרשים. במאבקים כשצריך, בסבלנות כשצריך. בתחושת שליחות. הפועל תל אביב הזו צמחה מההריסות.
רגע אחרי שמתן נאור סיים לנצח על הקהל האדיר הזה שנשאר ביציעים, ניגש אליי אוהד ותיק עם מקל הליכה. לפני המשחק הוא דיבר על השחקנים בשנות השבעים והשמונים, אחריו הוא הביט בעיניים נוצצות על המוני הצעירים המשולהבים סביבו. הוא דיבר על מרדף התהילה הבהול של ירושלים והזכיר שהבסיס הוא מרקם חברתי איכותי. "הם ישר רצים לאירופה. אנחנו באנו מלמטה בסבלנות ונגיע גם לשם", אמר בחיוך.
מיציע העיתונאים לא פניתי ליציאת התקשורת. במדרגות, יחד עם כולם, צעדתי מאחורי שמעון אמסלם – שחקן שאהבת או שנאת, אבל לא יכולת להתעלם ממנו. הוא ורבים כמוהו באו מהפועל ההיא והתחברו יחד בהפועל הנוכחית. מאות אוהדים נותרו לעמוד יחד בחוץ, בקור וברטיבות. כאילו מסרבים להרפות זה מזה, כאילו מנסים לנשום עוד קצת את אוויר הפסגות של ערב הפתיחה. הם ניתחו את מפגן האהדה, האקוסטיקה באולם וההצגה של גייטס. אחרי כל מה שעברו, הם בעיקר רצו להישאר עוד קצת בבית. הם לא שוכחים ולא ישכחו, אבל אולי הגיע הזמן לסלוח.
