אני אוהב לראות משחקי נבחרת, מאוד. בדרך כלל הסביבה שלי מתעניינת בספורט פחות ממני, ולרוב אני צופה במשחקים לבד. אבל בחודש האחרון זה היה סיפור אחר; מדינה שלמה עמדה מאחורי קבוצה של נערים בני 18, שרק לפני רגע לא הורשו לקנות אלכוהול בקיוסק השכונתי.

כשאני מדבר על תמיכה מכולם, אני מתכוון לאנשים מכל קצוות הקשת הישראלית: גברים, נשים, דתיים, חילונים, יהודים ומוסלמים. אפילו חברים הסכימו לראות איתי משחק כדורגל, מאורע נדיר במחוזותיי. אבל כן, לשעתיים שלמות היינו מדינה שלמה ולא מפורקת.

הקרע והאיחוד בעם הם נושא שמדובר ללא הפסקה, והאמת שדי מעצבן להעלות אותו פעם נוספת, אבל אנחנו רחוקים שנות אור מלמצוא תשובות לנושא כל כך מורכב שאפשר להתעייף רק מלחשוב עליו. למרות זאת, זה פשוט בלתי אפשרי להתעלם שעכשיו, בצד השני של העולם, נבחרת ישראל עד גיל 20, עשתה את הבלתי ייאמן והגיעה עם מלא סטייל למקום שלישי בעולם וכולנו הפכנו ברגע אחד לגאים, אוהבים, מחוברים ושמחים. הקונפליקטים הפנימיים זזו הצידה ואפילו הפוליטיקה לא הצליחה לערער את האהבה והגאווה לנבחרת שמייצגת אותנו בכל העולם. הפכנו להורים גאים.

אבל בואו נודה רגע באמת: מדובר בצירוף מקרים חריג ביופיו. יש פה הרבה כישרון ורצון לנצח, אבל בעיקר מזל. אין סיבה שמדינה שמשקיעה כל כך מעט בתרבות שלה ובאנשיה, תצליח להביא הישגים בלי שהכוכבים יסתדרו, כמו שקרה פה. אומנם התקציב למשרד התרבות והספורט עלה ועוד יעלה ב-2024, אבל הוא עדיין רק 0.4% מסך התקציב הכולל, שזה ממש מעט בכל קנה מידה. אז למה לא משקיעים יותר? כי אנשים לא מבינים כמה כוח והשפעה יש להצלחה תרבותית במדינה. ההשתתפות של נועה קירל באירוויזיון למשל, היא דוגמה מדהימה לכוח שיש בתרבות חיובית.

קירל, כוכבת פופ בת 23, יצאה להתחרות בתחרות שירה בליברפול בעיקר בשביל קידום הקריירה. מכורח החיים בישראל, היא מצאה את עצמה סוחבת על הגב מבצע צבאי שלם, כשהתמודדה באירוויזיון בזמן "מגן וחץ", והייתה אחראית המורל הלאומי של מדינה תחת טילים, מדהים כמה שזה הזוי. כל כך היינו צריכים את זה שגם מי שלא ראה אירוויזיון בחייו לקח חלק בדבר הזה. מדינה שלמה קיבלה את זריקת ההרגעה, בזמן מלחמה, בזכות נציגה באירופה שמראה לעולם כמה טובים אנחנו, ושוב היינו הורים גאים.

אבל כמו במקרה הנבחרת, מדובר פה בצירוף מקרים. כלומר, ההצלחה היא לגמרי שלה ובזכותה. ישראל שנהנתה מהקרדיט, לא קשורה לזה. קירל והצוות שלה השקיעו המון כסף בשביל להגיע למקום השלישי -  יח"צ, אימונים אישיים וכל מה שצריך בשביל להצליח, דברים שהמדינה לא עשתה. אם היא כאדם פרטי לא הייתה דוחפת את עצמה כל כך, כנראה שאף אחד לא היה עושה את זה במקומה.

נועה קירל עם דגל ישראל בפתח הגמר (צילום: martin_meissner, AP)
אם היא לא הייתה דוחפת את עצמה, כנראה שאף אחד לא היה עושה את זה במקומה | צילום: martin_meissner, AP

אם נלך לקיצון השני, מי שמשקיעה הרבה מאוד כסף בתרבות שלה זאת כמובן ארה"ב, שבמסגרת תקציבה מוקדשים מאות מיליארדים בשביל פיתוח תשתיות, מלגות לתארים והשקעה בדמויות תרבותיות כאלה ואחרות. מעבר לרווח הכלכלי והמשרות שנפתחו בזכות ההשקעה, הגאווה של האזרח האמריקאי הממוצע בתרבות שלו היא כל כך גדולה, שההשפעה שלה היא בהכרח חיובית. קולנוע, מוזיקה וספורט, אין כמעט סקטור שלא מושקע בו הון שהוביל אותו להצלחה עולמית והרבה פעמים היסטורית.

קל לחשוב שההצלחות התרבותיות שלנו בעולם זה איזה סוג של צ'ופר של החיים, ואין סיבה להשקיע בזה יותר ממה שכבר מושקע. אבל התגובות הלאומיות להצלחות האחרונות מבהירות במרקר זוהר במיוחד, כמה אנחנו צמאים לזה, להיות חלק מההצלחה התרבותית ולהוכיח לעולם שאנחנו הרבה יותר מקונפליקט, אנחנו גם נועה קירל רוקדת באירוויזיון וגם נבחרת שמגיעה למקום השלישי בעולם. בשביל שנהיה שם כל הזמן, צריך הורים גאים בדמות המדינה, שישקיעו פה הרבה כסף ויתנו לנו, הילדים, להתעסק במשהו קצת יותר מעניין מהריבים הפנימיים שלהם.