עבר יותר משבוע מאז שעלה לרשת דוקותיים: הרחוב הכי מסוכן בדרום תל אביב, והתגובות הזועמות לסרטון ממשיכות לזרום. הדוקו הקצר, שתפח מדקותיים לעשר דקות שלמות, התמקד בשגרת העבודה של רס"ר איתי שטרית מסיירת משמר הגבול שפועלת באזור התחנה המרכזית בדרום תל אביב (הכתבה שודרה במהדורת שישי של חדשות כאן), ועד היום צבר מאות אלפי צפיות ביוטיוב ובפייסבוק, ויחד איתן גם אלפי מגיבים כועסים.
למי שלא ראה את הסרטון (אם יש לכם נפש עמידה, תעצרו הכל ותצפו עכשיו), הדוקו מלווה את הסיירת של שטרית כשהם עוסקים בפעולות שיטור קטנות באוכלוסיית הנרקומנים שמוטלת באזור התחנה המרכזית. חבורת המג"בניקים פורצת ל"כספומטים", מאתרת מחבואים של סמים קשים, ועוצרת את חבורות האנשים השפופים והגמורים שרובצים בפחונים המטונפים. לכל צופה ברור שהאנשים שהם תופסים אינם סוחרי הסמים השולטים באזור, אלא במקרה הטוב השליחים הקטנים, וברוב המקרים את הנרקומנים האומללים שהם מנצלים.
קשה שלא להתכווץ בחוסר נוחות כשהמג"בניקים נכנסים למחבוא הראשון, מתייחסים בגסות למכורים העייפים ששוהים במקום כפופים ושקטים, מפחד ומפאת מצבם הפיזי והמנטלי. ההמשך מצמרר עוד יותר כשהסיירת עוברת לפינוי נרקומנים מהפינות המלוכלכות שבהן הם רובצים, מפרקים את המחסה המאולתר שניסו לבנות מפני הגשם. חלק מהמכורים משתוללים, צועקים על השוטרים ועל המצלמות, ושטרית מספר שפקודיו כבר נדקרו בעבר ממזרקים מזוהמים.
הסיור ממשיך בין מכורה שמנקה את הציפורניים עם מזרק, עוד כספומט מבולגן ומלא באנשים מסכנים, עוד פינוי של מכור שקרס מול בית עסק. אנשי הסיירת, גם אם קשה לדמיין את מורכבות וקושי העבודה שלהם, נראים בסרטון כמו חבורת בריונים שנטפלים לאנשים מסכנים, גוססים למראה, שהם גם הקורבנות האמיתיים של המצב. כשנחשפים לשגרת התופת שמתנהלת בדרום תל אביב, אי אפשר להתחמק מתחושת חוסר המוצא. אפילו שטרית מודה שהפעולות שלהם לא באמת משנות שום דבר. תופסים סמים, עוד שעתיים יגיע המשלוח הבא. מפנים נרקומנים מפינת רחוב, עוד עשר דקות יגיעו חדשים.
כוחות השיטור לא פועלים כדי למגר את הרעה החולה, אלא רק לנהל אותה במשחק חתול ועכבר אינסופי. הנוכחות המשטרתית הפכה לחלק רגיל מהתנהלות המקום, מייצרת תעסוקה ל"קופים" ותצפיתנים, ומתזמרת את השפל והגאות של שוק המוות השוקק - הניידת באה, יש ירידה קטנה, כמה דקות אחר כך כולם חוזרים לעבודה ויתקפלו בסיור הבא. ברור לכולם שזה לא פתרון לבעיה, שמדובר רק בהעמדת פנים של השלטת סדר בדרום הפרוע.
חוסר התוחלת יחד עם הקשיחות בטיפול של הסיירת באותם מוכי גורל גרמה לצופים להגיב בזעם לדוקו הקצר. רוב התגובות התמקדו בשטרית ובמג"בניקים, שהואשמו בבריונות, בהיטפלות לחלשים, ואפילו הושוו לחיילים נאצים. למגיבים ברור שהדרך לטיפול בבעיה עוברת במשרדי הבריאות והרווחה, ולא בכוחות השיטור (שלא לדבר על משמר הגבול), ואני ממש לא חולק עליהם. אבל בואו, להאשים את שטרית ופקודיו זה כמו לבוא בטענות לילד עם האצבע בסכר על כך שהוא לא בונה קונסטרוקציה עמידה שתבלום את השיטפון.
שיטור אינו הפתרון, אבל הוא חלק ממנו. כמו ששטרית ציין, הנרקומנים לא נמצאים בצפון תל אביב, כי אם היו מגיעים לשם, התושבים היו מזעיקים ניידת תוך דקה. גם לתושבי דרום תל אביב מגיעה הגנה, מגיע להם סדר ותחושה שהמדינה לא מפקירה אותם. גם אם לגרש נרקומנים ממקום למקום לא ממש עוזר, ברור שיציאה של המשטרה מהאזור רק תחמיר את המצב. לצד הדרישה המוצדקת לפעולה שיקומית, אי אפשר להמעיט בערך של נוכחות משטרתית. יש בפעילות המשטרתית באזור מידה רבה של התעמרות בחלשים ביותר, אבל הפחתת נוכחות השוטרים רק פותחת פתח להרחבה ושגשוג של מפעלי הניצול הזוועתיים של סוחרי הסמים והסרסורים. ההפקרות השלטונית הרסה את אזור התחנה המרכזית, והתשובה לכך אינה עוד הפקרות.
הצקצקנות הפריבילגית על עבודת המג"בניקים היא לא סתם מתחסדת, אלא ממש חצופה. הסיירת של שטרית עובדת באחד האזורים הקשים לשיטור בארץ, מסתכנת בתקיפות ומחלות ומתמודדת יום יום עם סיטואציות קיצוניות וטראומטיות. הם נחשפים למקומות הנמוכים ביותר אליהם האנושות יכולה להגיע, וצריכים לתקשר ולנהל אנשים אלימים ולא צפויים שנמצאים בקשר קלוש מאוד למציאות. זאת עבודה קשה ושוחקת, שיוצרת מידה מובנת של אדישות לסבל. למעשה, קשה לדמיין איך היו יכולים להתמודד עם העבודה הבלתי אפשרית הזאת בלי לפתח שריון עבה של כהות רגשית. הם השליכו את עצמם לחזית של המלחמה שכולנו שכחנו מקיומה, ואנחנו מתלוננים שהם לא מתמודדים עם הגיהנום הזה באדיבות ונימוס.
בצורה דומה אפשר להשיב למי שביקר את יוצרי הדוקו. זה בעייתי וממש לא נעים לצלם אנשים במקומות הקשים והמשפילים האלה, גם אם מטשטשים את פניהם. התחושה במהלך הצפייה היא של ניצול פורנוגרפי של הסבל. אבל אם נצא רגע מהתחושות הראשוניות, ברור שהפורנוגרפיוּת נובעת מכך שאנחנו כחברה החלטנו לכסות ולהסתיר את המציאות חייהם האיומה של המכורים. הם לא פרצו לבתים של אנשים (רק למקומות מחבוא), אלא צילמו אנשים ששכבו מוטלים ברחוב, אנשים שהיינו יכולים לראות בעצמנו אם היינו מסתובבים באזורים האלו.
להגיד שזאת פלישה לפרטיות, זה בעצם לומר שמה שמתנהל מאחורי הדלתיים הסגורות של אזור התחנה המרכזית הוא בעיה שלהם, "כל אחד יעשה בביתו מה שבא לו". אבל הרחוב הוא לא הבית שלהם וזאת לא סוגיה פרטית אלא ציבורית. כשאנשים מוטלים ברחוב מחכים למותם, זאת לא בעיה שלהם, זאת בעיה של החברה כולה. הדוקו הקצר והמטלטל חשף בפני הצופים מציאות שמתנהלת לאור יום בעיר המרכזית בישראל, ואם היה לנו קשה לראות את זה, אולי כדאי שנעשה משהו כדי לשפר את המצב. לבקר את מי שמתמודד פנים אל פנים עם הבעיה כל יום, או את מי שהניח בפנינו תיעוד לא מעודן של הזוועה שמתחוללת מתחת לאפנו, זאת בטוח לא התשובה.