מסדרונות בצלאל, רגע פתיחת תערוכת הבוגרים. הסטודנטים תולים, מסדרים, מזיזים, בונים, מתקינים, מתרגשים מתרגשים מתרגשים. אני עולה ויורדת במדרגות, נכנסת ויוצאת מחדרים. כל כך הרבה מדרגות, כל כך הרבה חדרים. כל כך הרבה יצירתיות ומחשבה ויופי והתרגשות. אנרגיה מידבקת. בדרך חזרה, לפני שהברושים נעלמים וקודש הופך לחול, אני לוחצת פליי על אלבום הבכורה של דאנה איבגי. ומגבירה. ווליום גבוה יכול לגרום לנזקים, מספר לי הטלפון הנייד, את בטוחה שאת רוצה להגביר? הו כן. מזמן לא הייתי בטוחה ככה.
לא הייתי צריכה לחכות לאלבום השלם, "I.D", על 11 שיריו, כדי להיות בטוחה. זה היה ברור מהרגע הראשון של הקליפ הראשון - "On The Bus". ב"Don't Stop" שהגיע אחריו זה כבר היה מובן מאליו - הרפתקה מתקרבת.
דאנה איבגי נכנסת לתוך השירים כמו נערה יחפה במכנסיים קצרים שרצה לתוך נשף ריקודים בספר של ג'יין אוסטן. דורכת על שולי שמלות משי בוהקות ומפילה מגשי מתאבנים וכוסות שמפניה. היא עושה את זה בכל כך הרבה חוצפה וחן ביטחון, שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
הנשיות שלה. לא מתנצלת. לא מסתירה. רבגונית. מזכירה שלפעמים המציאות הכי יפה כשלא מנסים לייפות אותה. כמו הצילומים של אלינור קרוצ'י. אינטימיות שחושפת את השריטות והצלקות והמכות הכחולות. תנו לה כמה דחיפות ויכול להיות שפי.ג'יי הארווי תשתחל החוצה.
המבטא שלה. גם הוא לא מוסתר. לא מנסה. לא מתאמץ. כמו האנגלית האיסלנדית הנהדרת של ביורק, זו של דאנה איבגי זולגת ישראליות. בחיתוכי המילים, בחוצפה, בקלילות; אף פעם לא שמעתי אלבום קוסמופוליטי צברי כל כך, ת"ז כחולה שמסתובבת ברחובות ניו יורק, ובסופו של "Don't Stop", כשהיא מערבבת אנגלית-עברית-צרפתית, זה דוקר ומתוק ועסיסי, בדיוק כמו סברס.
היצירתיות שלה. ושל כל מי שמקיף ומחזיק את האלבום הזה. מהקולאז' המהפנט שעל העטיפה (ממש כמו הקולאז' המהפנט שבפנים), שיצרה בעצמה ועיצב גלעד פריד, דרך הקליפים המושלמים ושופעי הסטייל של וניה הימן וגל מוג'ה, ועד ההפקה המושקעת של אדם שפלן, וגם זו הטורי איימוסית של אלון לוטרינגר ל"Friday", כרגע השיר המועדף עלי, פלוס החצוצרה המושלמת של ספי ציזלינג, שנותנת לשירים יד ומושכת אותם מעלה.
הוויטליות שלה. "I.D" הוא אלבום שעושה חשק לחיות. וב"לחיות" אני לא מתכוונת "לא למות". אני לא מתכוונת לנמנום נרפה מול מסכים בכל מיני גדלים. או לזגוגית חלון מכוסה אדים שלפעמים מישהו מצייר עליה משהו באצבעו, ואפשר לראות דרך הקווים המעוגלים צמרת עץ, פיסת שמים, מרפסת שנקלעה בין שתיהן. לא. אני מתכוונת - לפתוח את החלון, עד הסוף, למרות הרוח, בגללה. עזבו חלון, דלת. אני מתכוונת לקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד, לריב, לצחוק, לרוץ, ללכלך את הידיים בצבע, ואז את הבד. אנרגיה מידבקת. תגבירו.