שנת קורונה ארוכה עברה על עולם המוזיקה כמו בולדוזר על סלסלת אפרוחים רכים, ובתכלס זה לא שמישהו התאושש מזה, אבל החודשים הראשונים של 2021 סיפקו בייבי בום מוזיקלי מכובד ביותר, במיוחד באזורי ההיפ הופ הישראלי.

ראפרים רבים ניצלו את שנת השמיטה המאולצת כדי להסתגר באולפן ולעבוד על חומרים חדשים, חלקם אפילו חדשים לגמרי מהניילון. המגוון הרחב של אלבומי הבכורה האלו הוא תוצר של פריחת הז'אנר בישראל שאמנם קפא על שמריו במהלך הקורונה, אבל מתחיל להרים את ראשו הצבעוני.

אנחנו מודים שהאייטם הזה היה אמור לעלות בשבוע שעבר, בחג השבועות, כסוג של מתנת ביכורים לז'אנק ולמוזיקה הישראלית בכלל, אבל המצב הנוכחי וההסלמה הטחונית גרמנו לנו לחשב מסלול מחדש בתקווה שכשאתם קוראים את המילים הללו המצב נרגע מעט. כך או כך: הגיע הזמן שתכירו את הראפרים הצעירים והמבטיחים שאתם חייהים לשים עליהם אוזן לפני שכולם יעשו זאת.

אוחנה X ברקת

צמד ראפ שהגיע מהצפון וממשיך (במקרה או שלא) את מסורת ההיפ הופ החשובה שקצת נזנחה בראפ הישראלי (ובתרבות ההיפ הופ בכלל) – שיתוף פעולה קבוע בין ראפר למפיק. אגב, חבל שהיא נזנחה כי כששותפות שכזו מנוצלת היטב, אין גבול ליצירתיות שנשפכת ממנה, ואלבום הבכורה של הצמד "משום מקום", מוכיח את זה היטב.

בין קניה לפלוטניק וטראוויס, הסאונד של אוחנה וברקת מצליח לאחד את סך ההשפעות הרחב שלהם לתוך יצירה מקורית לחלוטין שמצליחה לעשות אוטוטיון בעברית ולגרום לזה להישמע טבעי, חשוף וחכם כאחד. לרגעים, כמו בשיר הנהדר "חזירים", זה אפילו נוקב. לפעמים, כמו בסינגל "איש זאב" עם זיו שחר (חכו שניה, גם עליו נדבר) זה פשוט ממכר.

זיו שחר

מדי פעם מגיע מוזיקאי כל כך מגוון שקשה קצת להכיל אותו. זיו שחר הוא קצת כזה, או לפחות כך אני מרגיש. קשה לקבוע על בסיס מעט החומרים, אבל אם מיעוט שכזה מצליח להראות מניפת גוונים רחבה שכזו, ריח הפוטנציאל חזק באף מכדי להתכחש אליו.

רוצים להבין מה זה גיוון? בואו תתחילו מהאלבום המצוין שהוא הוציא בראשית השנה עם אסף מוסקוביץ' ואלון נדובה, "ברקים ורעמים", שמצליח להעביר את החוויה הצבאית הישראלית באופן יומיומי שלא נשמע כאן מאז "שלווה" של להקת הנח"ל. סיימתם? יופי, כי אחרי זה רוצו אחורה לשמוע את "מונוכרום", סינגל סולו שיצא בשלהי השנה האחרונה ונשמע מעולם אחר לחלוטין, לא תלוי בשום מגבלות ז'אנר, ומצליח להפוך מונח מעולמות הויזואליה לרגש מזוקק בשכבות מדויקות. אחרי זה תחזרו לשמוע שוב את "ברקים ורעמים" ובואו שוב לדבר איתי על גיוון.

עידן מוזס

גיל זה דבר בלתי נסבל, אה? אני כבר בן 35, זקן במושגי היפ הופ, כך שראפר בן 15 לא אמור להפתיע אותי יותר מדי, ואיכשהו זה מצליח לקרות בכל פעם מחדש. אלבום הבכורה של עידן מוזס, "עידן טוב לחיות בו", לא חף מפגמים, וזה בדיוק כל מה שטוב בו.

מעבר להשפעה הברורה מעטר מיינר, ובונוס קטן בדמות רוח הטראפ הפרועה של ארה"ב, מוזס נותן אלבום עם טביעת אצבע אישית, דבר לא דבר מובן מאליו בכלל. קטעים כמו "דאלה" (עם יובי ועידודי, שגם הוא הוציא אלבום מעניין בשנה שעברה) או "כמו תרנגול" מציגים תמהיל מעניין של אגו ושברון לב, והאלבום בכללותו – במיוחד בתור הצהרת כוונות – הוא חתיכת בעיטה מעניינת בכיוון הנכון. וכן, על אחת כמה וכמה מרשים יותר כשלוקחים בחשבון את הגיל. אה, כן – הוא גם הפיק את הכל בעצמו. בלתי נסבלים הילדים האלה היום.

סבסטיאן XL

אלבום הבכורה של סבסטיאן הוא לא הפתעה. כל מי ששמע או ראה את הראפר הזה ידע שהאלבום יהיה פיצוץ היפ הופ אנרגטי, וההבטחה הלוחמנית שלו סוף סוף התקיימה בחודש שעבר כשיצא האלבום "היזהרו בבני עניים". עם סאונד בום-באפ ברובו (בהפקתו של אברי ג'י מפלא אוזן) ואותה אנרגיה עצורה, סבסטיאן פורש את משנתו כמעיין נביא זעם של הרחוב הפרוע של ישראל.

חיפשתם מוזיקת מאבק להתאגד מאחוריה? לסבסטיאן יש את כל מה שצריך כדי להפוך לפסקול של המהפיכה שלא תשודר בטלוויזיה. כן, יש גם אירוח מצוין של רביד פלוטניק בשיר "בשביל התיקון" (וגם אחד נפלא של בריל מפלא אוזן ב-"עניבות עבות"), אבל הרבה יותר מזה, יש פה ראפר חד לשון שיזכיר לכם את קצת מהאנרגיה הזועמת שההיפ הופ איבד בין גלי האוטוטיון.

כליפי

כל מה שתצטרכו לדעת על כליפי זה שהוא ראפר עם מספיק ביצים לפתוח שיר – ועוד סינגל! – עם המשפט "אף פעם לא התלבשתי סטייל". הראפר מהקריות הראה רמזים לכשרונו כבר במסגרת הצמד אפה וכליפי, אבל אלבום הסולו שלו מתחילת השנה, "הכל על הבית", הוא כבר צעד משמעותי לעבר הפיכתו להרבה יותר מרק כישרון.

כיאה לשמו, האלבום באמת מכניס את המאזין לבית של כליפי, עם כל הבלאגן שבחדר והדברים שבדרך כלל לא רוצים שהחברים ידעו. במקום לטטא את הלכלוך מתחת לשטיח, כליפי הופך אותו לאומנות. תחת ההפקה התמיד משתנה ומעניינת של פורמן כליפי מתגלה כראפר אינטליגנט, ישיר במיוחד, מעורר הזדהות ומרגש במוכנות להיחשף. חוץ מזה, אני אקח בכל יום ראפר שמפיל שורה כמו "עוד פעם אחת אני שומע ראפ על ביצ'ז אני מתקשר לחברים שלכם מהבית ושואל עם כמה בחורות באמת הייתם". דאמן, עזבו אתכם מפוזה, אבל זה גנגסטה.

המצמד

אני מודה, לא התלהבתי יותר מדי מרוב הסינגלים שהוציא גל זרף בשנים האחרונות. חלקם הרגישו לי מעט גימיקיים, וביקור זריז מאוד באודישנים לריאליטי הכושל 2025 מעט הרחיק אותי ממנו עוד יותר - ובשורה התחתונה: לא נתפס לי אף שיר באוזן. כן, לפעמים זה כזה פשוט. אבל איפשהו, היתה לי הרגשה שזה רק עניין של זמן עד שמשהו יתפס, ולמרבה שמחתי זה הגיע בול בזמן לאלבום המאוד מיוחד שהוא הוציא ממש לפני מספר ימים.

"קרקס", כשמו הוא; מופע קרקס ורסטילי של סגנונות, צבעים, קולות, מלל ופלואו נטול מגבלות. אולי זו ההתקדמות שלו כראפר, אולי זה ההפקות הפנטסטיות של מיכאל כהן שעוזרות, אבל לראשונה הצלחתי לשים לב לכתיבת זרם התודעה שלו, למשחקי הלשון המעניינים ולסטייל המאוד מובהק, זה שלא בלט לי מספיק עד כה. לפעמים בכורה אמיתית צריכה להתבשל זמן מה, ולמרות שזה לא בדיוק הפרויקט הראשון שלו, זה בהחלט מרגיש כמו האלבום הראשון שלו. וככזה, הוא טרי ומבטיח.