"הבית שאני גרה בו הוא הכי יפה בכפר, מצאתי את גן העדן שחיפשתי" אומרת סימה זאבי (85) המתגוררת במשען כבר 5 שנים עם בעלה איציק, אשר סובל מ-COPD, מחלת ריאות קשה ומתנהל עם מכונת חמצן צמודה.
סימה, אימא לשלושה ילדים, סבתא לשבעה נכדים וסבתא רבא לשלושה נינים, מושבניקית במקור, מספרת שבחייה הבוגרים נעה ונדה בין ערים רבות בשל אילוצי העבודה של איציק, אשר שימש בתפקידי ביטחון, ונראה שכיום היא מצאה את מקומה. "לא חסרה כאן תרבות וחוגים, הרצאות, מוזיקה.בעיר נדיר לקבל את כל האפשרויות שיש פה ואני משתדלת לנצל את מה שיש. לפעמים אנחנו הולכים ביחד לפעמים לבד. אני ואיציק ביחד כבר 70 שנה, וכשאדם מתחיל להיות מוגבל מבחינה בריאותית זה קשה".
למה החלטת להצטרף לתוכנית?
"מישהו כנראה הציע שאשתתף, באו לבקר ולקח לי זמן להשתכנע. בהתחלה רצו שנופיע יחד ואמרתי שלא בא בחשבון ובסוף החליטו שאני אשתתף. התנגדתי להיחשף בטלוויזיה, הפרטיות שלי חשובה לי, אבל הם ישבו לי על הווריד, ואני מאושרת ושמחה שעשיתי את זה. אחרי הפרק הראשון כל מי שפגש אותי אמר לי שאני כוכבת וכל הכבוד, קיבלתי המון מחמאות. הבן שלי אמר לי שאני מתאימה מאוד לטלוויזיה, ושיונית לוי מחפשת מחליפה".
מה עשה לך המפגש עם הילדים?
"הוציאו אותי מהבועה שאני חיה בה. עד אז שגרת החיים שלי הייתה סביב טיפולים רפואיים וחיי משפחה, בישולים, אירוח, וכאן הגיע לחיי משהו שונה לגמרי. קמתי בשמונה הלכתי כמו תלמידה לבית ספר, או לגן. זו הייתה חוויה שנמשכה חודשיים, כל יום משמונה עד אחת, ואח"כ ממשיכים בערב עם ראיונות ושאלות. זה עשה לי טוב, לחזור לילדות עם הילדים הקטנים, שיחקתי קלאס, שבע אבנים כדורגל, ציירנו, והילדים היו מאושרים. הצלחנו לשנות להם את התדמית על זקנים, והקבוצה הזו תגדל שונה ביחס לילדים האחרים שלא עברו את החוויה הזו. זה הוציא אותי מכל הרוטינה שהייתי בה, וזה שינה דברים בחיי".
מה למשל?
"הבנתי שאדם צריך לתת לעצמו ולא רק לאחר, לתת לאני שלי להתפתח, הייתי עסוקה מקודם, כמו כל אישה בבית, ופה התלבשתי, התאפרתי והלכתי, בדיוק כפי שהיה פעם, כשהייתי עובדת. ניהלתי מחלקת קוסמטיקה במשביר לצרכן, וכשאת קמה בבוקר לעבודה זה אחרת. היום אני בת 85 לא אעבוד אבל אפשר לגוון את החיים ביצורים קטנים. התחברתי לאלה, מלכת הגן. כל בוקר את מקבלת נשיקה, והיום אנחנו עדיין שומרים על קשר, היא מגיעה עם ההורים, יושבת ומשחקת ומרגישה בבית, היא אומרת שגם אני סבתא שלה. זה באמת מרגש".
הקשר הזה שינה בך משהו?
"אני הרבה יותר פתוחה ורואה את הדברים אחרת. יותר וותרנית פחות קפדנית על שטויות. לפעמים אנחנו עוברים שינויים מבלי שאנחנו מרגישים, אבל כאן אני מרגישה את השינוי. ליוו אותנו 3 פסיכולוגים, והם נתנו לנו כלים איך לשנות דברים, לראות את הדברים, פתחו לנו אופקים שהיו רדומים. מקודם פחות יצאתי מהבית, והיום אני יותר נמצאת בחברה. אמרו לי שנחבאתי כל הזמן אבל היום אני כוכבת. הבעיה העיקרית שלי הייתה שאני מוגבלת כי אני צריכה לטפל באדם חולה, ואני לא יכולה לנסוע לשום מקום. זה חסר לי, אבל אין מה לעשות, צריך לקבל את הדברים".
מה התוכניות שלך לשנים הבאות?
"בזמן שנותר הייתי רוצה לתרום, לעזור לאנשים אחרים, ולהיות אני כמו שאני נראית עכשיו. להישאר כמו שאני בכל המובנים. עברתי סרטן שד, ואני ממשיכה לנצל את מה שנותנים לי החיים. התקופה הזו שהייתי בתוכנית הגבירה את הרצון לנצל את החיים במקסימום שלהם".
"אימא, רק משאית תעצור אותך!"
"יש לי ארבעה ילדים, 20 נכדים ו-72 נינים, ואני זוכרת את השמות של כולם", אומרת בגאווה בתיה פניגשטיין (94) המבוגרת מבין הדיירים ואחת החיוניות והמצחיקות שביניהם. בתיה אלמנה מזה 8 שנים ומתגוררת במשען ב-4 השנים האחרונות. "מדירה בת שלושה חדרים עברתי לדירת סטודיו, יש לי כל מה שאני צריכה, רק צר לי על ספרים שלא יכולתי להביא לכאן. בעלי היה איש ספר והיה לנו אוסף גדול של ספרים. יש לי כאן חברה ויש לי גם פרטיות. כשגרתי ברמת גן, הייתי צריכה להחליף שני אוטובוסים ולבזבז חצי יום כדי לשמוע הרצאה של שעה בתל אביב, וכאן יש לי מה שחשוב לי, אני הולכת להרצאות, על ספרות ולשון, בערב הופעה, לפעמים מעניין לפעמים פחות, אבל יוצאים מהבית מתנתקים מהמסך, פוגשים אנשים ובאים הביתה".
זו הייתה היוזמה שלך לעבור למשען או של הילדים?
"כן, זו הייתה היוזמה שלי וזה מה שחשוב, כי אני יודעת ושומעת שילדים הם היוזמים ושמים את ההורים במקום כדי שיהיה להם נוח אבל זה לא מה שקרה לי. אני שומרת מצוות וקשה לי כאן בשבת לקדש ולאכול לבד אז אני יוצאת לילדים, וכל אחד נלחם עליי, יש לי מזל".
בתיה הייתה בעברה מעצבת אופנה, למדה בשנקר, ועבדה בין היתר עבור גוטקס, בהמשך יצאה לעצמאות, פתחה סטודיו בתל אביב, ועבדה עם מפעלים גדולים במשק. "זה היה תור הזהב. גרנו בתל אביב ובהמשך רכשנו דירה ברמת גן וגרנו שם 50 שנה. היום הילדים מאוד מרוצים שאני כאן כי רואים שאני מרוצה. מבחינה כלכלית אני לא זקוקה לעזרתם ומסתדרת, ואפילו יכולה להעניק פה ושם מתנות".
בתיה מעידה כי גם מבחינה בריאותית היא במקום טוב, ולא נוטלת תרופות, רק הזקנה קצת מעיקה עליה. "קשה לקום וקשה ללכת, וקשה לשמוע, יש לי מכשירים וזה מה יש. יש לי עזרה מביטוח לאומי, מישהי מגיעה אליי שעה שעתיים ביום. היא עושה את מה שאני לא יכולה לעשות כמו לדוגמא להחליף מצעים".
מה גרם לך המפגש עם הילדים?
"האמת היא שהיו שם אנשים שבאמת היו זקוקים לעידוד ולחיות, למעשה אני אמרתי לפסיכולוג שאני לא הכי מתאימה, אני לא בדיכאון, לא חסרה לי משפחה אוהבת ומחבקת אבל היה נחמד שהילדים היו מתפרצים לחדר שישבנו כמו משב רוח צונן, זו הייתה חוויה. אבל יש בינינו בודדים ובשבילם זה היה דבר מחייה. אני לא נמצאת במקום שאני זקוקה לשינוי, אני בת 94 והזיכרון שלי מצוין, אני קוראת הרבה ספרים, אני לא אובייקט מתאים לפרויקט הזה, אבל זה היה לי נחמד, נהניתי".
את נראית צעירה מגילך, מה הסוד שלך?
"זה מלמעלה, אני אישה מאמינה. הייתה לי ילדות טובה לא היינו עשירים גרנו בשני חדרים אבל היה בית עליז ושמח עם אווירה טובה, אבא שלי היה עם חוש הומור, ממש סטנדאפיסט, אכלנו והתלבשנו טוב, אבא השתכר 6 לירות לחודש וזה היה יפה, ואף פעם לא היה חסר לי כלום. אבי העריץ את אימא שלי, הייתה עקרת בית למופת, והיו לנו חיים יפים.
לא עברנו שואה, אני דור חמישי בארץ כך שאולי זה גם מה שהשפיע. היה לי מזל להשיג בן זוג שאי אפשר לתאר איזה אדם הוא היה, אציל נפש, איש ספר מלא וגדוש, איש טוב, והצלחנו עם הילדים, הם למדו והגיעו להישגים טובים, התחתנו כולם. שפר עליי גורלי, אני אומרת עד היום תודה לאל. חוץ מזה אני אוהבת חמאה ושוקולד. אחד הנכדים שלי אומר תמיד: "אני יודע מהי סגולה לחיים טובים - לאכול שוקולד וחמאה".
חוץ מאכילת חמאה ושוקולד, לבתיה אין רגע דל. היא עוסקת בכל רגע פנוי באומנות ומלאכת יד. "אני מכינה הרבה מתנות לילדים, ממלאכות יד, ציירתי, אני עושה אומנות בגלגולי נייר, אוהבת לסרוג, רוקמת מפיות לכיסוי המצות בליל הסדר, עושה עבודות טלאים. יש בזה המון תרגול לפיתוח המוח. אני צריכה תרגילים שקצת ימתנו את הפעילות המוחית כי הראש מלא תוכניות כל הזמן, אני תמיד חושבת מה עוד אפשר לעשות. יש לי כל מיני תוכניות, אני רוצה ללמוד דברים חדשים כמו קרמיקה שעדיין לא עשיתי. אני אומרת לאנשים לשאוף קדימה, ולא להישאר עם מה שיש, תמיד לשאוף ליותר. אבל אני לא יודעת כמה זמן עוד נשאר לי, הזמן אוזל, אני רק מתפללת שזה יהיה בלי ייסורים, בעיקר לילדים שלא תהיה להם טרחה ועוגמת נפש, מקווה שזה יקרה בפתאומיות וזהו. הבת שלי אומרת לי תמיד: "אימא, רק משאית תעצור אותך" (מתגלגלת מצחוק). חוש הומור עוד יש לי".