לאחרונה חברה סיפרה לי מזועזעת שהתקשרה להזמין מקומות במסעדה ידועה. אחרי שבדקו שיש שולחן זמין, היא נשאלה אם כל הסועדים שיגיעו הם מעל גיל 12. משענתה שגם ילדים מעורבים בתמונה, אמרו לה שמדיניות המקום לא מאפשרת זאת. האם זה חוקי לבחור שלא להכניס ילדים קטנים למסעדה? כנראה שכן, גם אם לא מאוד אלגנטי. האם זה הגיוני במדינה עתירת ילודה כמו ישראל? כנראה שלא, אך כל איש עסקים עושה את הבחירות שלו בעצמו. כך או כך, העובדה היא שהמחירים במסעדות בארץ הולכים ומאמירים, והיכולת להרוויח כסף כמסעדנים נשחקת גם היא במקביל; מסעדות משפחתיות הופכות עם הזמן לפחות נפוצות. כשתקופת הקיץ בפתח, על חופשותיה הרבות, זה הופך אפילו ליותר מתסכל.

מסעדה משפחתית היא לא רק מסעדה שמגישה אוכל שיהיה קומוניקטיבי עבור ילד בן 8 כמו שהוא עבור מבוגר בן 48, או 78 (וגם זה מורכב לכשעצמו). היא קשורה גם לקשב של הצוות, לאווירה מקבלת וסבלנית במקום, ולהבנה והתחשבות מתוך רצון שלכל ההרכב המשפחתי במלואו, יהיה הכי טוב שאפשר במסגרת האמצעים הנתונים. במובן הזה, רוברטה וינצ'י האיטלקית בכרכור היא עוף נדיר וללא ספק אחת מהמסעדות המשפחתיות היעילות ביותר בארץ.

שולחנות עמוסים במשפחות

ממוקמת בלב שכונת מגורים בכרכור, כבר מספר שנים שרוברטה וינצ'י היא אופציה עקבית ויציבה באזור, מהבודדות שגם פתוחות בשבת. עם חצר שבה ילדים יכולים להתרוצץ וחלל הסעדה פנימי מואר ושוקק חיים שמשדר נינוחות לא מתאמצת. זה מקום שגורם לך להרגיש בבית ברגע שנכנסת פנימה, עם המולה נעימה של שיחות משפחתיות וצחוק של ילדים, נקישות של כוסות ורעשי מזלג שפוגשים צלחת, קצת כמו להיכנס בדלת באמצע ארוחה משפחתית גדולה. בסופי השבוע מרבית שולחנות המסעדה מארחים בני משפחה או קבוצות חברים (כך שרצוי להזמין מראש), ועל הבר, המשקיף לטאבון הפיצה שלא מפסיק לעבוד לרגע, יכולים להתמקם זוגות בהרכב אינטימי שרוצים להיות מנותקים מפעוטות מתרוצצים.

הגענו לכאן בצהרי יום שישי, וכבר בכניסה הוצעו לנו כיסאות מותאמים לפעוטות, שהובאו במהירות לשולחן. במקביל, נלקחה הזמנה יעילה להפליא לארוחת הילדים (מתפריט ילדים שיש למסעדה, שגם זה הפך להיות נדיר במיוחד מחוץ לבתי קפה). מנת הפסטה לקטנים (60 שקלים) נחתה על השולחן עוד לפני שהמבוגרים קיבלו את המשקאות. זה כל כך נכון להבין וגם ליישם, שלילד קטן לא נותנים להפעיל את שרירי הסבלנות, גם לא אם המסעדה עמוסה. מעבר לזה, זה גם חכם כי זה מאפשר להמשיך לתפעל את המקום בלי טנטרומים מיותרים גם לצוות וגם להורים. מסעדה משפחתית שחושבת על החוויה של כולם, כבר אמרתי.

רוברטה וינצ'י - פיצה פפרוני (צילום: שני הלוי, יחסי ציבור)
רוברטה וינצ'י - פיצה פפרוני | צילום: שני הלוי, יחסי ציבור

אחרי פסטת הילדים, נחתה על השולחן במהירות פיצת פפרוני (75 שקלים). גם היא מיועדת לילדים, אבל רק לכאורה, כי אין באמת מבוגר שיכול לעמוד בפני פיצת פפרוני. ומי שלא התחיל ארוחה כשהוא רעב, עם ביס לוהט של פיצת פפרוני שזה עתה יצאה מהטאבון, לא יודע מה הוא מפספס. זאת הייתה פיצה בסגנון נפוליטני עם נקניק פפרוני עגל, רוטב עגבניות בתוספת שום ואורגנו, מוצרלה וקצת מסקרפונה. הנקניק הדק ועז הטעמים הוגש בנדיבות, הבצק - בעידן של פיצריות שכל גאוותן היא בצק מוקפד שעובר אינספור תהליכים עד שפוגש בטאבון - לא היה יוצא מגדר הרגיל אבל היה טוב דיו. סוד ההצלחה היה בעיקר השילוב האלמותי בין אוממי הפפרוני, שומניות המוצרלה הנוזלת, ורוטב העגבניות המתקתקות חמוצות. כמובן שהזמנו מיד עוד אחת.

אחרי כיבוי השריפות המיידי אפשר היה להוריד הילוך ולהתחיל את הארוחה בנחת. כמסעדה מותאמת למשפחות, התפריט של רוברטה הוא תפריט מאוד מרצה, וזה נאמר לחיוב. לא כל יציאה למסעדה צריכה להפוך לאתגר קולינרי, בטח שלא בהרכב משפחתי. הוא מורכב ממנות ראשונות שכוללות אופציות שהפכו פה עם השנים למנות דגל ומבוססות על שדרוגים קלים לניוקי וריזוטו, מעט סלטים קלאסיים, קצת מנות שחורגות מגבולות המוכר אל עבר הנועז כמו מרק מנגולד וחומוס, וכמובן אגף פיצות ופסטות שהוא לב המקום, לצד קצת עיקריות שגרתיות יותר או פחות כמו לברק, סלמון, כרעיים, כרוב ותבשיל בקר.

לא רק קלאסיקות איטלקיות

הזמנו מעט מכל אגף והמנות הראשונות החלו לנחות ביעילות ובזרימה על השולחן. ניסינו קרודו דג (78 שקלים) עדין שכלל קצת צנוניות, מיץ לימון ושמן זית פיקואל שהיה התוספת הדומיננטית ביותר במנה. זאת הייתה מנת דג פשוטה ורעננה שהדגישה חומרי גלם, מעט התעסקות, דג טרי ושמן זית ישראלי מצוין. המשכנו לסלט קיסר (66 שקלים) שאומנם הציג עלי חסה חתוכים בסכין, דבר שללא ספק פוגם בטיב החוויה, אבל לצד כמות נאה של אנשובי, קרוטונים פריכים, פרמזן בנדיבות ורוטב קיסר מצוין, גם חסה חתוכה בבוטות נסלחת.

רוברטה וינצ'י - ניוקי ברוטב מיוחד (צילום: שני הלוי, יחסי ציבור)
רוברטה וינצ'י - ניוקי ברוטב מיוחד | צילום: שני הלוי, יחסי ציבור

עוד בשרשרת המנות הראשונות החלטנו לנסות את השילוש הקדוש: פולנטה (58 שקלים), ריזוטו (65 שקלים) וניוקי (66 שקלים). הניוקי, שמוגש כאן ברוטב ייחודי למדי של יוגורט וחסה צרובה עם זעתר ושמן זית היה ללא ספק הטוב ביותר מבין השלושה. זאת אחת המנות הוותיקות בתפריט, שבהן בולטת ידו האינטליגנטית של השף שמוביל את רוברטה, עידו פיינר, ומעידה כי הוא יודע גם להיות מקורי ולא רק להתקין היטב מנות שכולם מכירים. הניוקי היו במרקם נהדר, בגודל קטן ואסתטי, כשהרוטב הים תיכוני שעטף אותם והחסה הצרובה - שללא ספק יכולה להוות גורם מרתיע עבור אנשים שלא ניסו בעבר חסה בגרסה שאינה טרייה - הוסיפה עסיסיות למנה והייתה האלמנט המעניין שבזכותו זוכרים את הצלחת הזאת גם שבועות קדימה.

גם הריזוטו הוגש עם טוויסט לבנטיני בדמות דואה, לצד חמאה, פרמזן ושמן זית. הדואה היא למעשה תערובת תבלינים, עשבי תיבול, אגוזים וגרעינים, כשבמנת הריזוטו הזאת, הנוכחות הבולטת ביותר הייתה של קצח, גרעיני חמנייה וגרעיני דלעת. זה טוויסט חביב ופריך שמעניק ניגוד נאה לקרמיות של אורז הריזוטו. הפולנטה, שמוגשת פה עם פטריות ושמנת, הייתה המנה השגרתית והבנאלית ביותר מבין השלוש. היא הייתה עשירה ונחמדה, אבל לא מסעירה או בולטת מספיק בייחודה. אם צריך לבחור- ללא צל של ספק יהיה זה הניוקי שאליו נחזור שוב כפתיחה.

רוברטה וינצ'י - פפרדלה ראגו (צילום: שני הלוי, יחסי ציבור)
רוברטה וינצ'י - פפרדלה ראגו | צילום: שני הלוי, יחסי ציבור

המשכנו עם פיצה נוספת, הפעם פיצה חריפה (68 שקלים) עם צ'ילי, ארוגולה, שקדים, שרי וגבינה מלוחה. אומנם הובטחה חריפות, אבל בפועל זאת הייתה פיצה סולידית לעומת פיצוץ הטעמים הזכור מחברתה האיקונית בתוספת הפפרוני. אחריה הגיעה פסטת פפרדלה בתוספת ראגו בשר (94 שקלים) עם ירקות שורש, עגבניות, יין אדום, פרמזן ועשבי תיבול שהייתה מנה טובה וכפרית, עם ראגו מעודן שמצליחים להבחין ברכיבים עליהם הוא מבוסס ולא רק לקבל סטירה מצלצלת של קומבינציה בין רוטב עגבניות לבשר.

את שלב האוכל סיימנו עם מנה מאגף העיקריות: כרוב אנד צ'יז (82 שקלים). זה קופי טוב למנה שבפועל לא מקיימת את ההבטחה: הגיעה צלחת עם רבע כרוב בטאבון בתוך רוטב עגבניות שרי סמיך מאוד וחתיכות של גבינה כחולה. המנה הייתה מלוחה מאוד והכילה שילוב טעמים לא מאוד קוהרנטי בין גבינה כחולה לעגבניות, ולא הוציאה את המיטב מהכרוב עצמו, שדווקא היה עשוי טוב אבל קיבל בעיטות מכל כיוון מהתוספות שלצידו.

רוברטה וינצ'י - טירמיסו (צילום: שי שבח, יחסי ציבור)
רוברטה וינצ'י - טירמיסו | צילום: שי שבח, יחסי ציבור

קינחנו בטירמיסו (44 שקלים) קרמי ומצוין עם נוכחות נאה של קפה, ואספרסו טוב לידו, שהיו סיום מעולה לארוחה. החשבון, כמו יתר המנות ומה שנותר מהן שנארז בטייק אווי, הגיע במהירות, והיה הגון. גודל המנות כאן נדיב, כמו שמצפים במסעדה משפחתית, ואף אחת מהן לא תומחרה בלמעלה ממאה שקלים. רובן אפילו לא התקרבו לסכום הזה ונעו סביב 60-75 שקלים.

לא קל להוציא שולחן בהרכב רחב בתחושה של ארוחה הוגנת בישראל של היום, אבל פה זה בהחלט קרה. בדרך החוצה נתקלנו באחד השולחנות בחצר במשפחה שחגגה יום הולדת עם טייק אווי מהמסעדה. אותו האוכל בדיוק, ככל הנראה במחיר מופחת וודאי שללא טיפ. לכאורה, מסעדה לא אמורה לעודד את זה. וכאן, זה לגמרי נראה סביר והגיוני. כי ככה זה כשמתחשבים ברצונות של הלקוחות, גם אם הם לא תמיד עושים את הבחירות המשתלמות ביותר למקום.

רוברטה וינצ'י היא כבר מזמן לא תגלית, אלא מסעדה מבוססת שכמה וכמה שנים מצליחה להיות נקודת משיכה יותר מראויה באזור כרכור, ויותר חשוב מכך, לעשות עבודה טובה באופן עקבי. על אף שסביבה כבר צמחה סצנה קטנה של מקומות נוספים, רוברטה וינצ'י הייתה ועודנה מסעדה איטלקית טובה עם רוב בולט בתפריט למנות איטלקיות פופולריות שלעולם לא ינוס ליחן כמו פיצת פפרוני, פסטה ראגו או טירמיסו, ובמקביל כמה מנות מקוריות שמייחדות אותה ולא כדאי לפסוח עליהן. וכשאוכל איטלקי טעים ולא מתפשר משלב כוחות עם גישה סבלנית שמכבדת קטנים כגדולים - זה אפילו יותר מרשים. תזכורת טובה ליציאה המשפחתית הבאה שלכם.  
רוברטה וינצ'י

רוברטה וינצ'י. אחוזה 43,  פרדס חנה כרכור. טלפון: 04-6037377. שעות פעילות: ראשון-שבת 12:00-22:00. לא כשר