"קיבלתי החלטה שאני צריכה לשמור על הדבר הכי יקר לי בעולם, שזה הילד שלנו"

בוקר ה-7 באוקטובר אמור היה להיות מרגש במיוחד בחייה של זיו נבון יהושע. זה היה יום הולדתה ה-26, אותו היא חגגה בחודש השישי להריונה הראשון. ״גם אני וגם בעלי, עידו, רס״נים בצבא״, היא מספרת בשיחה mako. ״שמענו את האזעקות בשש וחצי, ובשבע, לפני שהקפיצו אותו, עידו יצא לבסיס. אני נסעתי קצת אחרי, ואמא שלי מאוד נלחצה ולא רצתה לתת לי לצאת כשאני בחודש שישי. התקשרתי לעידו שישכנע אותה, והוא אמר לה שזו המשימה שלנו, שאנחנו במלחמה, ושצריך לחשוב על המדינה לפני הכל. אפשר להבין מזה במעט מה היו הערכים של עידו. אחרי זה דיברנו, הוא כתב לי מזל טוב ושנחגוג כשהוא יחזור מהבסיס. הוא אמר לי שהוא נכנס לדיונים, אבל בדיעבד הוא היה בכלל בדרך למסוק ופשוט לא רצה להדאיג אותי. זו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו״.

רס"ן עידו יהושע ז״ל, מפקד כוח שלדג, נפל בקרב לכיבוש אוגדת עזה ב-7.10. עידו הגיע לקרב באוגדה כשמאחוריו קריירה צבאית מפוארת: הוא התגייס למסלול ב-669, יצא לקצונה, היה מ״מ בגולני, מ״פ בגדוד 51 של גולני, ובתפקידו האחרון הוא היה מפל״ג הדרכה בבית-הספר של שלדג ו-669. ״ב-7 באוקטובר הוא הגיע למחנה רעים, וכבר כשהם נכנסו בש״ג של האוגדה הם ראו את האופנועים והרכבים של המחבלים״, מספרת זיו. ״בגלל שהם היו הכוח הראשון שיצא משלדג הם לא נערכו לסדר גודל של המחבלים שהיו שם, והיו עשרות. לאחר מכן הם נתקלו באש תופת מכיוון אולם הספורט, שם הם ניהלו את הקרב המרכזי. הקשר של עידו התמוטט, ועידו ניסה להציל אותו. הוא רץ אליו, ובזמן הוא רכן מעליו הוא חטף כדור - ונהרג״. 

״רופא היחידה, שהיה עם עידו ברגעיו האחרונים כתב לנו: ׳הייתי עם עידו ברגעיו האחרונים. ראיתי אותו בשניות לפני שנפגע וזינקתי אליו מיד אחרי שהוא נפל, בניסיון לטפל בו. לצערי לא יכולתי לעשות דבר. עידו מת כפי שהוא חי את חייו – באומץ, בגבורה, כמנהיג וכמפקד, במאמץ לחלץ את אנשיו. יש לי ממש תמונה בראש, של עידו הולך, כדורים שורקים מסביבו והוא בשלו, נחוש להוביל את הכוח למחסה. אני זוכר שבזמן אמת לא האמנתי למראה עיניי וחשבתי ביני ובין עצמי שאם אצא מפה בחיים – אגיד לו כמה אמיץ הוא וכמה אני אוהב אותו. לצערי לא הספקתי להגיד לו את זה ולכן חשוב לי להגיד את זה לך׳״.

לאורך כל אותה שבת שחורה, זיו עצמה הייתה בבסיס, וניסתה להמשיך כרגיל. ״מתישהו הבנתי שמשהו לא תקין״, היא מספרת. ״עידו לא ענה לי מאז ההודעה. בתור שלישה אני יודעת כל הזמן איפה הכוחות שלי נמצאים, וכשפניתי ליחידה אף אחד לא ידע להגיד לי איפה הוא. בדיעבד הבנתי שהם ידעו כבר שהוא נהרג, ופשוט לא רצו להגיד לי בטלפון. הייתה לי תחושה שמשהו קרה, אבל חיכיתי לשיחה ממנו כל הלילה. נרדמתי בחמש וחצי בבוקר וחצי שעה לאחר מכן הקצינים מהבסיס העירו אותי כדי לבשר לי את הבשורה. זה רגע שאני לא יכולה לתאר. התפרקתי. ביקשתי להתפנות למיון כדי לבדוק שהעובר בסדר, ושם הבנתי שאני חייבת להתעשת, כי יש לי משהו חשוב לשמור עליו. קיבלתי החלטה שאני צריכה לשמור על הדבר הכי יקר לי בעולם, שזה הילד שלנו, ושזו המשימה היחידה שלי כרגע״. 

זיו ילדה את בנם הראשון ב-8 בינואר, שלושה חודשים ויום אחרי שעידו נהרג. ״עידו בחר את השם שלו, איתן. היינו בחופשה בסיישל, וחזרנו בחמישי האחרון לפני ה-7 באוקטובר. דיברנו על השם שניתן לתינוק, והוא אמר שהוא רוצה איתן ואני רציתי שם אחר. בסוף הוא אמר שזה לא באמת משנה, כי לראשון נקרא ככה ולשני נקרא ככה. כמובן שקראתי לו בשם שעידו רצה, והוספתי את השם יהודה, על שם אבא של עידו״, היא מספרת. ״הבטחתי לעצמי לפני שהוא הגיע שהוא יגדל בשמחה, ושאני אהיה אמא שמחה בשבילו ולא רק כלפי חוץ. הבטחתי לעצמי שאני אגדל אותו לאור הערכים של אבא שלו, ויש לו אבא גיבור. החלטתי שאני אני אעשה הכל כדי שהוא ישמע עליו כמה שיותר, יכיר את הסיפור שלו ויוכל להתגאות בו, ולכן היה לי כל כך חשוב לצאת בפרויקט ההנצחה שאנחנו עובדים עליו היום״.

משפחתו של עידו יצאו לפרויקט הנצחה ענק, במסגרתו הם יספרו את סיפור חייו בספר ובסרט עליהם הם עומלים בימים אלה. ״אנחנו נשלב ראיונות של פקודים, מפקדים, משפחה וחברים. אנשים שהכירו אותו לאורך הדרך״, מספרת זיו. ״הוא היה איש של נאומים. כל יום הולדת הוא היה כותב נאום של עשרה עמודים. היו לו המון נאומים ומסרים שהוא כתב לעצמו כמפקד ומסרים שהוא העביר לפקודים שלו. אנחנו מפיקים גם סרט וגם ספר, כשהתכנון הוא להפיץ אותם למסגרות חינוך ומכינות ככלי חינוכי, אבל לא פחות חשוב - אנחנו עושים את זה עבור איתן. אני כמובן אספר לו הכל על אבא שלו, אבל כשרואים את זה מהמפקדים שמדברים עליו וממי שגדל איתו מילדות - זו הדרך הכי טובה שאיתן יכיר את אבא שלו ואת מה הוא עשה בחייו״.

בראש השנה האחרון קיבל עידו אות הצטיינות ממפקד חיל האוויר. בסרטון מצמרר שצולם עבור טקס ההצטיינות, שגם אותו פספס בשל פעילות מבצעית, סיפר עידו על תפישותיו, דרך חייו, והערכים שמובילים אותו בדרכו הצבאית - והאישית. ״מצוינות זו דרך חיים בה אתה נמצא כל הזמן בגרף השתפרות״, הוא אמר. ״אתה כל הזמן מטפס, על ידי זה שאתה מייצר תהליכים שמכריחים את המסגרת שלך להמשיך קדימה״. הקטע, שהפך למעין מסר שהותיר אחריו, מקבל חיים באופן יומיומי בפרויקט שזיו ומשפחתה יזמו. בימים אלו נפתח קמפיין גיוס עבור הפרויקט של עמותת 669, שיעזור לזיו ובני משפחתו של עידו להפוך את החלום למציאות. ״חשוב לי שידעו שעידו לא היה רק גיבור״, היא מוסיפה. ״הוא גם היה אדם שאוהב את החיים, שאוהב להנות ולשמוח, שהחלום שלו היה להיות אבא. הוא בחר להקריב את כל זה כדי שכולנו נוכל לחיות כאן, כמו רבים וטובים כמוהו. ואסור לנו לשכוח את זה״.