טקס מחודש נערך. מונדר (באדיבות המשפחה) (צילום: ספורט 5)
טקס מחודש נערך. מונדר (באדיבות המשפחה) | צילום: ספורט 5
קברו של מונדר בקיבוץ מצר (באדיבות המשפחה) (צילום: ספורט 5)
קברו של מונדר בקיבוץ מצר (באדיבות המשפחה) | צילום: ספורט 5
בית הקברות בקיבוץ מצר יפיפה. עצים ירוקי עד מכל עבר, שדות חרושים ניבטים מסביב, רק ציוץ הציפורים נשמע ברקע. לרגע ניתן היה לחשוב שאנחנו בפרובאנס או בחבל טוסקנה, אבל לא. אי אפשר לטעות, אנחנו בישראל, קיבוץ מצר, יום הזיכרון 2024 הצורב מתמיד.

בדף הפעיל של אוהדי קבוצת ליברפול בישראל הזמין רון קשת, אחד מהאוהדים השרופים של הקבוצה, לקחת חלק בטקס האזכרה לרועי מונדר ז"ל, אוהד הקבוצה, שנרצח בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר. רון סיפר שקרן, אחותו של רועי, העבירה בקשה מיוחדת לאוהדים שיגיעו לטקס, והסבירה שכשרועי נקבר היא, בנה אוהד ושני הוריה היו חטופים בעזה, ולפיכך היא מבקשת שיוקראו ההספדים שנישאו אז על ידי אוהדי הקבוצה. אביה, אברהם מונדר, נותר עדיין חטוף בעזה ויש חשש כבד לגורלו.

בקהל הרב שהתאסף בבית הקברות בלטה החבורה האדומה של עשרות מהאוהדים אשר חלקם גם הכיר היטב את רועי, או מונדר כפי שכונה, וחלק אתו רגעים רבים של צפייה משותפת במשחקים, שיחות וחברות של ממש. מאז אוקטובר שעבר, חשו עצמם אוהדים רבים נבגדים. חוסר נכונות הקבוצה, על אף פניות רבות, לציין את הירצחם של האוהדים הישראלים בדקת דומיה כפי שנהגו לפני כל משחק בכריעת ברך נגד גזענות, קומם רבים. 

"לעולם לא תצעדי לבד", המשפט שאולי מסמל יותר מהכל את רוח הקבוצה, איבד בבת אחת את משמעותו והפך עבור חלק מהם למשפט עקר מתוכן. במשחק הראשון שלאחר הטבח נכנס אלעד פוטרמן לאיצטדיון אנפילד עם דגל ועליו קריאה לשחרור החטוף עמרי מירן (RED HELD HOSTAGE IN GAZA), הצטווה לצאת מהמגרש בתואנה כי זהו דגל פוליטי, היה נקודת שבר נוספת ביחסים עם הקבוצה. "משבר זהות עמוק," אמר פוטרמן, "אני כבר לא אומר `אנחנו`  כשאני מדבר על הקבוצה... זה עניין של הלב." 
בעזה חטופים גם התאומים טל וזיו ברמן מקיבוץ כפר עזה, אוהדים מסורים של הקבוצה. התמונה עם הכיתוב מחדרם ההרוס YOU WILL NEVER WALK ALONE, הועברה למועדון בקיבוץ שפיים, אליו פונו כל ניצולי הקיבוץ.  נדמה היה כי מה שהאוהדים חשו קודם, כאילו בקבוצה יש משהו שהוא מעבר לכדורגל ומבדיל בינה לבין שאר הקבוצות, הרוח, הנשמה, התקווה, אבדו. 

דף הקבוצה פעיל כבעבר, עוקב אחר המשחקים, מעדכן חדשות, אך ניכר כי משהו השתנה מאז אוקטובר, האוהדים חולקים את הקושי להמשיך ולאהוב את הקבוצה כמו בעבר. "קארמה איז א ביץ`", כתב אחד האוהדים בדף לאחר הפסדה המפתיע באנפילד לקריסטל פאלאס, הקבוצה שגינתה בחריפות את הטבח בעזה וגינתה אנטישמיות, וניצחונה סימן את אובדן האפשרות לזכות באליפות הליגה השנה.

טל סיון, אוהד הקבוצה וחברו של רועי, נשא דברים אותם קרא בהלווייתו באוקטובר: "מונדר לב אדום, אח יקר, תמיד התגאית להיות חלק מהמשפחה הזו, דיברת עליהם בעיניים בורקות ובצדק. אך ניתן לומר היום בוודאות שהקבוצה לא הייתה ראויה לאוהד מסור ומושבע כמוך. המשפחה האדומה כאן איתך. עבורנו השיר לעולם לא תצעד לבד הוא דרך חיים, גם אם באנגליה שכחו את זה, אנחנו זוכרים". 

טל סיים את דבריו מההמנון: "לך אל הרקיע המוזהב ידידי, אל הרקיע המוזהב." השיר נוגן בבית הקברות כשעשרות האוהדים מלווים בשירה המסורתית. "תודה לקבוצה", אמרה קרן אחותו, ואחד האוהדים דייק: זה האוהדים לא הקבוצה. זוהרה של ליברפול הועם בבית הקברות בקיבוץ מצר, האהבה הגדולה ביותר של רועי השיבה פניו ריקם. נראה גם כאילו אורו של רועי אף גדול יותר מזה של הקבוצה אותה אהב במסירות רבה כל כך.

על השאלה האם השבר ביחס לקבוצה יתאחה וישוב למה שהיה לפני אוקטובר האחרון עונים האוהדים כי הקושי הוא נקודתי וקשור רק לנסיבות הזמן. "לאהוד קבוצה שנים ארוכות כל כך, עם כל הלב, אינו החלטה של מה בכך."