אם יש שאלה אחת שממשיכה לחזור על עצמה באופן עקבי בווריאציות שונות בקולנוע ובטלוויזיה, זאת שאלת ה"מה אם?". מה אם היינו מחליטים אחרת, מה אם היינו משנים משהו אחד קטן בעבר, מה אם היינו לוקחים מסלול אחר בחיים. התהייה האנושית הזו הולידה אינספור יצירות שהציעו מציאות אלטרנטיבית ויקומים מקבילים, כתשובות שונות לאותה השאלה. בשנים האחרונות נגעו בקונספט הזה "האיש במצודה הרמה", "דארק" וכמובן שסדרת האנימציה "מה אם…?" של מארוול. כעת "חומר אפל" ("Dark Matter"), הסדרה החדשה של אפל TV פלוס, מנסה גם היא לענות על השאלה הזו בתשעה פרקים של מותחן מד"ב.
"חומר אפל" מבוססת על ספר באותו השם שכתב בלייק קראוץ', שהוא גם יוצר הסדרה ואחראי על עיבודה למסך הקטן. גיבור הסדרה הוא ג'ייסון דסן (ג'ואל אדג'רטון, "מלחמת הכוכבים"), מרצה לפיזיקה ואיש משפחה שנשוי באושר לדניאלה (ג'ניפר קונלי, "נפלאות התבונה") ולשניהם בן משותף - צ'ארלי (אוקס פגלי). ערב אחד ג'ייסון נחטף על ידי דמות מסתורית ומוצא את עצמו במציאות אלטרנטיבית, ללא משפחתו. מהר מאוד ג'ייסון מגלה את זהותו של החוטף - הוא עצמו - או יותר נכון גרסה שלו מעולם אלטרנטיבי. שנים לפני כן, ג'ייסון2 עשה בחירה שהובילה אותו במסלול חיים אחר, כזה שמתמקד בקריירה ולא במשפחה, ובמהלכו הוא בנה את "הקופסה": טכנולוגיה שמאפשרת לבקר במציאויות אלטרנטיביות. כעת ג'ייסון2 חומד במסלול חייו של ג'ייסון המקורי, נכנס לנעליו ולמיטתו ומשתלב בחייו במקומו בלי שאף אחד ישים לב, בזמן שג'ייסון מנסה לפלס את דרכו במציאות החדשה שנקלע אליה. הוא יוצא למסע מפרך, ועל הדרך נאלץ לפענח את "הקופסה" המסתורית כדי לחזור לעולם המקורי שלו ולחיק משפחתו.
אין ספק שהפרמיס של "חומר אפל" מסקרן, והיא מצליחה לשמור על רמת מסוימת של עניין ומתח במשך כל תשעת פרקיה. הבעיה העיקרית שלה היא שהסדרה לא באמת מצדיקה תשעה פרקים, אלא אולי חצי מזה, וגם זה לא בטוח. ייתכן שהייתה בכלל עובדת הרבה יותר טוב כסרט באורך מלא ולא כסדרה, בטח שלא כשכל פרק נמשך 50-60 דקות. הסדרה נוטה להימרח, הדמויות מגלות דברים בדיליי גדול מדי מהצופים, וההתמקדות בצדדים הטכניים של המסע ביקומים המקבילים לא מעניין מספיק, לפחות לא כמו התמות שהסדרה מעלה והייתה יכולה להתעמק בהן יותר. במקום זאת, היא בעיקר נתקעת יותר מדי בפענוח הטכני של הקופסה ו"מדפדפת" בין מציאויות לא מעניינות שלא תורמות הרבה, אם בכלל, לעלילה - ולעיתים נראה שהן שם רק כדי למשוך זמן ולסמן וי על עוד כמה אפקטים ויזואליים בומבסטיים.
צוות השחקנים עושה עבודה מצוינת, במיוחד אדג'רטון בתפקיד מאתגר מסיבות ברורות, קונלי ואליס ברגה - שמגלמת את אמנדה, זוגתו של ג'ייסון2 שנקלעת לסיטואציה. כמה מהרגעים היותר מוצלחים של הסדרה מגיעים כשהיא נכנסת יותר למערכות היחסים ביניהם, אך למרבה הצער היא פשוט לא עושה את זה מספיק, וגם עבודת המשחק הטובה לא יכולה להציל את הסדרה מעצמה.
"חומר אפל" עושה עבודה לא רעה בהעלאת נושאים מעניינים, כמו החלטות והשפעתן על חיינו, חרטה, כוחו של התת-מודע, השאיפה לשלמות, "הדשא של השכן" וההשלכות הקשות שעשויות להיות להתבוננות אובססיבית על חייהם של אחרים - נושא רלוונטי בהתחשב בהשתלטות של הרשתות החברתיות על חיינו. אבל היא לא משכילה להעמיק בהם, ובכך נשארת במים רדודים במקום לקפוץ למים העמוקים ולהעניק לצופים חוויה משמעותית יותר. אחרי אינספור יצירות שעוסקות ביקומים מקבילים, "חומר אפל" הייתה צריכה לעבוד קשה יותר כדי לבלוט בשטח, ואת המשימה הזאת היא לא בדיוק עברה בהצלחה. שאלת ה"מה אם" לא תפסיק להיות רלוונטית, אבל היצירות שנולדות ממנה לא תמיד מצדיקות את קיומן. למשל כאן. כמותחן מד"ב היא לא רעה ואף מצליחה להפתיע לעיתים, אם כי היא דורשת לא מעט סבלנות מהצופים. חובבי הז'אנר הסבלניים שישלימו אותה לא בהכרח יתאכזבו, אבל גם לא יזכרו אותה הרבה אחרי תום הצפייה.