אנחנו חיים בחברה שמתחמקת מאחריות כלפי נשים: 130 נשים נרצחו מאז 2011. נשים ונערות שהיו להן חלומות ושאיפות וכשרונות, והיה להן גם רצון עז לחיות. אני רציתי להיות הדוברת של הנשים והנערות הללו, ולהשמיע את כולן, ולחוש את נוכחותן למרות שאינן עוד. חשבתי על הבגדים של כל הנשים הללו שנותרו מאחור וידעתי שהמראה הזה של בגד יתום, שתלוי מהתקרה, המראה הזה עשוי לשבור את חומת האדישות. אלו הם ארבע התחנות בתהליך העבודה על המיצג, "איננה עוד".
1. פנים. יום. בית קפה
כל אישה צריכה לידה מישהי שתאמין בחלומות שלה ותעודד אותה ללכת בעקבותן, גם אם מדובר במשימה מורכבת, רגישה וקשה מאד, ואני מצאתי את האישה הזו.
היא ישבה מולי בבית הקפה ופערה זוג עיניים בתמיהה: את אמיתית, היא שאלה אותי? את מתכוונת ממש לבגדים האמיתיים, הבגדים שהן לבשו? לא משהו דומה, מזכיר בסגנון, ממש הבגדים שלהן? אמרתי לה שכן. והיא ענתה, בואי נלך על זה.
ככה זה התחיל. ככה מתחילים לפעמים מסעות ארוכים, כשמחכים לקפה שלך, ואני אוהבת את שלי בכוס זכוכית, בלי סוכר, בלי חלב.
רק אומרת, שפעם קראו לה יפעת אבל והיום היא פפה, ויש לה את המבט הזה בעיניים שאומר שהכל אפשרי.
2. . חוץ. צהרים. בית משפחת דאהר
מבט אחרון אל חדר המדרגות שמאיים לבלוע אותך. 24 מדרגות עד לבית משפחת דהאר. עללא הייתה בת 18 וחצי כשנרצחה, בחורה נבונה ויפה שלמדה רפואה במולדובה. עללא הגיעה לחופשה בארץ, ונסעה לבקר את אחותה ברמלה. כשהגיעה לשם שוחחה בטלפון עם אמה, בדיעבד הסתבר כי זו הייתה שיחתן האחרונה. בשעות הערב הגיעו השוטרים לביתם של המשפחה והודיעו את ההודעה הנוראה מכל, עללא נרצחה.
בן זוגה של עללא התנגד לחזרתה למולדובה, כי רצה שתישאר עימו. כאשר סירבה, חטף ממנה את הדרכון. עללא ואימה הגישו נגדו תלונה במשטרת חיפה, אך התיק נסגר ולא טופל. עם הסיפור הקשה הזה נעמדנו מול הדלת.
איך מבקשים מאמא את בגדי בתה שנרצחה? נקישה בדלת. אמה של עללא פותחת את הדלת ונופלת על כתפנו בבכי מר.
3. פנים. ביתה של פפה. ערב
השקית עם הבגדים של עללא מונחת על הרצפה אבל אף אחת מאיתנו לא מעיזה לפתוח אותה. מונחים שם סווטשר קפוצ׳ון בגוון חום ורוד, בגד המזל אותו לבשה עללא לכל מבחן, ג׳ינס משופשף מידה 38 אותם לובשת היום אחותה, לזכרה, ותיק לבן עם הדפסי קומיקס חמודים. התיק היה עליה כשנשמה את נשימתה האחרונה.
בנפרד, בשקית השנייה מקופל החלוק הלבן שלבשה בלימודים, יש עליו עדיין ריח דק של בושם מתקתק של נערה מתבגרת וכמה שערות ארוכות ובהירות. אני מרגישה שאני מכירה אותה, מזהה את הריח שלה, יכולה לדמיין את התנועה שלה בתוך הבגדים, כמעט שומעת אותה צוחקת. המפגש הראשון עם הבגדים הוא משהו שלא שוכחים לעולם.
שש וחצי שנים חלפו והרצח של עללא לא פוענח, עדיין.
4. פנים. משכן נשיאי ישראל. יום
לאט לאט מתאספים אל המבואה הקטנה בני משפחות של הנשים והנערות שנרצחו. נמצאת איתנו שם לרה צינמן אמה של גנית, שהייתה בת 22 במותה ונרצחה על ידי מי שהיה בן זוגה משום שהחליטה שהיא לא מעוניינת בו יותר. בני הזוג למדו יחד באוניברסיטת חיפה - וכשגנית ביקשה לסיים את הקשר, הזמין אותה אליו. כשהגיעה, שיסף את גרונה ודקר אותה.
לרה מסרה לנו את החולצה שהייתה פריט לבוש שגנית מאד אהבה, ואת השמלה שתפרה בעצמה ואהבה מאד ללבש אותה.
נמצא איתנו בחדר גם ניר אלימלך, אחיה של ענת, הדוגמנית והשחקנית היפהפייה, גם ענת נרצחה בגיל צעיר על ידי מי שהיה בן זוגה באותה עת. ניר מסר לנו את שמלת הטול הוורודה שנתפרה עבורה במיוחד לפסטיגל, אותה ענת לא הספיקה ללבוש. השמלה של ענת היא הפריט החשוב ביותר בחייו, ארוזה כבר 20 שנה במזוודה שהונחה מחת למיטה שלו, והוא מעולם לא הוציא אותה מחוץ לטווח ראייתו.
נטע בר ציון, בתה של דפנה, מגיעה עם דודתה - רונית. דפנה הייתה אישה מוכשרת בתחומים רבים, עצמאית ותוססת, היה לה טעם משובח בבגדים, ואוסף נעליים יוצא דופן. לא הייתה חנות בגדי וינטאג׳ שדפנה לא ביקרה בה. רונית מראה לי בינתיים תמונות של חולצות צבעוניות ושמחות שאספה דפנה מכל מקום בארץ, מקופלות ודוממות מסודרות למופת בארון, מחכות ליד שתשלוף אותן משם, ולשווא.
גם עליזה אלקובי מגיעה. היא אמא של שלומית, בתה האהובה שנרצחה בגיל 26. היא נחנקה למוות בידי הגבר שחשבה שהכירה. את הגופיה והעליונית שהיו בארון של שלומית, לבשה ביום הולדתה האחרון, ואת חולצת הגולף קנתה בכדי שתוכל לחמם את ידיה בתוך הגולף, כי סבלה מקור.
איריס גורליק הייתה בת יחידה לנינה, אם מסורה ואוהבת לשני ילדים והיא נרצחה על ידי הגרוש שלה ואשתו החדשה, הם ביתרו את גופתה והמיסו אותה בסודה קאוסטית. כעת, הפכה נינה בעל כורחה מסבתא לאמא, מגדלת שני ילדים קרועי געגועים, ומנסה להשיב לבכור מבינהם את הרצון לחיות אחרי שדרש ללכת בעקבות אימו. נינה מעבירה לנו לצורך המיצג ג׳ינס כחול וחולצת טריקו ירוקה שאיריס אהבה במיוחד, מעל החולצה נקשרת מטפחת קטנה.
בשעה 12:30בדיוק נכנסת למבואה רעיית כבוד הנשיא, הגב׳ נחמה ריבלין. ברקע מוקרן סרט וידאו של המיצג, ועל הקיר תלויים מספר בגדים של נרצחות. הגב' הראשונה עוברת מאחד לאחד ומחבקת את בני המשפחה, ואותי. היא אומרת לי, אני מתרגשת. גם אני מאד, עניתי לה. והעיניים של כולנו נוצצות מעומס המעמד. בני המשפחות מציגים את עצמם ואת יקירותיהן, חלקם זנחו את חייהם הקודמים והפכו את מניעת האלימות לפרוייקט חיים, ניר אלימלך למשל. אחרים תומכים במשפחות אחרות שאיבדו את יקירותיהן.
נחמה מזכירה את שמות הנשים שנרצחו, בזו אחר זו, ואת נסיבות מותן האלים והמיותר וקוראת לכולנו - לא לשכוח ולא לזנוח לעולם את המאבק באלימות נגד נשים. ואז, לרגע אחד, במשכן נשיאי מדינת ישראל, אל מול האישה העוצמתית, החמה, והמרגשת, מתעורר זכרן של הנשים והנערות האהובות ונשמע שוב קולן שהושתק באלימות ואכזריות.
אלימות כלפי נשים איננהמנותקת מהקשר חברתי. היא נשענת על דפוסים מושרשים היטב, עמוק בחברה פטריאכלית, שהדירה נשים וסירבה להכיר בייחודן, בכוחן ובזכויותיהן. אבל אלימות נגד נשים היא גם איננה גזירת גורל.
ניתן לראות את המיצג בבית ליבא, מגדל 1, ת"א
הצטרפו אלינו ותמכו בפרויקט, ונדרוש ממשרד החינוך לשלב בבתי הספר תכנית שנתית שנוגעת לאלימות מגדרית.
מפיקת הפרויקט: פפה שמחי.