סוחט לימון ידני, ברבי "חלומית" בדמותה של אסתי גינזבורג, נר נשמה שבועי וחבילת דיבלים פרפר לקיר גבס. זו היתה מתנת יום ההולדת שלי השנה מיפתח. אם לדייק הפריטים האלה, ועוד כמה אחרים, היו חלק מחבילת פיצוי שקיבלתי שבוע אחרי יום ההולדת, כי ביום עצמו הוא הביא לי כלום ושום דבר. אחרי שהפנים את גודל הפאשלה הוא פינה זמן ויצא לקניון במטרה למצוא משהו נחמד שישפר את הרגשתי, אבל במקום להיכנס לזארה או לעבור בחנות תכשיטים, יפתח חשב שזה יהיה קורע מצחוק אם הוא יביא לי משהו כמו 15 מתנות קטנות עטופות בנפרד מ"הכל בדולר".
ישבתי מולו על הספה, פותחת שקית אחר שקית, מקווה שבאחת מהן מסתתרת טבעת או שרשרת או כל דבר שיציל את כבודי, אבל כל מה שנמצאתי היה מחזיק שקיות שנצמד לעגלת תינוק, כפפת סירים של בארסה ושלישיית סלוטייפ (מינוס גליל אחד שהוא לקח לעצמו). ניסיתי להתחבר להומור, אני נשבעת, אבל העלבון ניצח ונכנעתי לדכדוך.
אין דבר שגורם לאישה להרגיש קטנונית וטיפשה כמו לקטר על יום הולדת מסריח. תינוקות מתים בסוריה, ילדים חיים בחרפה בפריפריה הכלכלית, ואני רוצה משהו קטן ויקר שיעיד שאתה אוהב אותי. לאורך שנות ההתבגרות שלי מעולם לא ממש חגגו לי ימי הולדת. במשפחה רוסית יש סלטים אקזוטיים, מפת שולחן מעוטרת ואפילו מתנה יפה (לרוב עגילים), אבל אין ממש חגיגות. מעולם לא כתבתי "ניפגש מחוץ לשער בית הספר" על הזמנות מצוירות לימי הולדת, או הובלתי בגאווה את חברי הכיתה לחצר הבניין, ובטח שלא לבית שלנו. כשהייתי בת 12, כדי לא להכביד כלכלית או רגשית על ההורים שלי, העמדתי פנים שאני מאוד מאוד חולה, ולכן בצער רב לא אחגוג השנה בת מצווה. אני זוכרת את תחושת הבהלה שתקפה אותי כשראיתי את החברות שלי חוצות את הכביש ומתקרבות לבית כדי לבלות בחברתי בכל זאת. זרקתי להן איזו שקית ממתקים מהחלון ואמרתי שאני מצטערת, אבל אני מאוד מדבקת.
אני לא חושבת שההורים שלי אי פעם ידעו על הטריקים העצובים האלה. שניהם עבדו מאוד קשה, ניסו לפרנס את המשפחה ולהגשים את עצמם בארץ חדשה, אבל הם פשוט לא הכירו את מנהגי יום ההולדת המקומיים. לא עוגה כושית, לא רבעי פיתות עם חומוס ולא מלפפון חמוץ. זה לא שהם מנעו ממני את הדברים האלה, לא היתה לי איזו ילדות עשוקה, אבל בשם האחריות שנטלתי על עצמי כבת בכורה למשפחת עולים חדשים, מנעתי אותם מעצמי. לאור עבר-ההולדת העגום הזה, חשבתי לעצמי, מגיעה לי מתנת יום הולדת אחושרמוטה.
נעים מאוד, אנחנו חולדות
שבוע עבר מאז יום ההפתעות המבאסות, ויפתח קלט בחושיו החדים שאני עדיין קצרה ולקונית. לא עשיתי את זה בכוונה, באמת ובתמים לא הצלחתי לגבור על מועקת האכזבה. ערב אחד, כשעמדנו להשכיב את הילד לישון ולשקוע כל אחד לטלפונו, הוא זרק לעברי: "אולי נסע למלון בראשית או משהו מאלה?". ופתאום - כמו שכתוב בספר הילדים "את זה" שאני מקריאה לקינן - נגמר הבכי. חיוך משתרע מלחי אל לחי. אני יודעת שיפתח יעדיף לטייל בלב מוסול מאשר לצאת לנופש בורגני בארץ, כך שאם הוא מוותר על האגו שלו, הוא כנראה באמת מאוד אוהב אותי. לי, לעומת זאת, אין בעיה לחבק את הבורגנות ולהודות על מנעמיה. הנפש שלי זקוקה למצעים לבנים ולתפריט כריות, ואם על הדרך גם נעשה הבראה לזוגיות, מה טוב.
אז נסענו למלון בוטיק ליד ירושלים. לא מפליא לגלות שגם כשמדובר במלון יוקרתי, שגובה יותר מ-1,500 שקל ללילה, המזרח התיכון עדיין חודר את כתליו. השטיח מוכתם, עובדת הקבלה צועקת בטלפון שהיא נשארה לבד בזמן הצ'ק-אין, אזור החניה דחוק ולא מאורגן טוב (טיפ לבעלי המלון: לשתול גפנים על חשבון מדרכה להולכי רגל, רק כי זה מתכתב עם שם המלון, היה רעיון רע). אפילו בחמאם המטפלת גערה בנו לשבת בצד ולא להפריע לה להכות במגבת אישה שפופה בביקיני.
כן, צריך להשתיק הרבה מאוד קולות כדי לזרום וליהנות מהחופשה בארץ. אבל הכי קשה להתעלם מתחושת הגנריות.
יפתח בוחן את הזוגות שמסתובבים בחלוקים הלבנים בלובי הספא וצוחק שהזמנו את "חופשה זוגית מספר 5", כמו בסרט "זיכרון גורלי", אטרקציה שכוללת גם בקבוק יין וביקור במוזיאון ישראל (שאליו אנחנו אכן מגיעים בשבת). לפעמים גם אני לא לגמרי מבינה אם זה משהו שאני באמת רוצה לעשות, "לעבוד על הזוגיות", או שזה משהו שהמעמד הנוכחי שלי מחייב. כאילו הכלכלה, המדינה, רוצה שאחת לשנה כולנו נצא להתאוורר מהלחצים, כדי שמשק הבית לא יתחלק חלילה לשני משקי בית, ויגדיל את המשימות הביורוקרטיות של השירות הציבורי.
בכל פעם שנכנסתי עם יפתח לחדר במלון, הרגשתי כאילו לוהקנו לניסוי עם חולדות – כשאנחנו בתפקיד החולדות. קחו זוג מכרסמים אינטליגנטיים, הכניסו אותם לחדר והמתינו עד שהם ייזכרו בתשוקותיהם ויממשו אותן. בבתי מלון שווים מנסים להסוות את הלחץ לסקס בעזרת אטרקציות כמו ג'קוזי גדול או חיבור ללוויין, אבל בסופו של דבר מדובר בחדר שבמרכזו מיטה ענקית. יאללה, צאו לדרך.
כשאני מעלה את הדברים על הכתב זה נשמע כאילו אני רק צינית וממורמרת לגבי כל התהליך, אבל זה לא המצב. אני רואה את הטריקים, את המלאכותיות, אבל נותנת לכל זה לזרום ממני והלאה. אני זוכרת שבאתי לכאן כדי לייצר דבק לזוגיות שלי, ולהתרכז במה שהזנחנו: הוא ואני, אני והוא, וכדי לעשות את לעשות את הקסם הזה נזדקק לשולחן במסעדה טובה ומרפסת לנוף הרים.
הבימוי הזה הוא לא דבר רע, נהפוך הוא: הוא באמת עובד והוא באמת נחוץ. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה, אבל ההורות, השיפוץ, השאיפות הנפרדות, החיים עצמם – כל אלה מטביעים אותנו כל פעם קצת. אם אנחנו רוצים לא רק לשרוד, אלא ליהנות ולגדל את הילד שלנו באווירה בריאה, אנחנו חייבים ליצור חוויות משותפות חדשות. מאחר שטרק בהודו הוא לא אופציה כרגע, אנחנו בוחרים בדרך היקרה אך הקלה: לשלם הרבה מאוד כסף כדי לקבל לזמן מוגבל את מה שהיה לנו פעם בחינם: זמן להיות אחד עם השנייה.
זה לא הדבר האמיתי, זה מדאם טוסו של הדבר האמיתי. אבל אחרי 24 שעות ראשונות של שעמום שליו משותף ומינימום הסחות דעת, אנחנו נזכרים שאנחנו לא רק רעשי לעיסה, אלא זוג. אפילו זוג לא רע, עם הומור משותף ורמת מיזנתרופיה דומה. ועם פורס תפוחים וקליפסים צבעוניים לאיטום שקיות. יופי יפתח.