"הוא גר אצלי במשך חודשיים, ממש אהבתי אותו והרגשתי שזה הדדי. ואז, יום אחד, חזרתי מהעבודה בשעה שבה הוא היה אמור להיות בבית. הוא לא היה. ניסיתי להתקשר, לשלוח הודעות, כלום. היו לנו אמנם ספקות לגבי הקשר, אפילו שיחות על פרידה, אבל לא חשבתי שהוא ממש יתאייד. אחרי כמה ימים חבר שלו דפק בדלת ובא לאסוף את החפצים שהוא השאיר. לא ידעתי מה לעשות, הייתי כל כך פגועה. שנה אחר כך ראיתי אותו במקרה בסופר, הוא ניגש לומר לי שלום והתפוצצתי עליו. וככה, ליד המדף של הקורנפלקס, הוא סיפר שהוא בגד בי ופחד להתעמת, אז הוא העדיף להיעלם".
(הילה, 31)

בשנה שעברה קרו לי שני דברים: עברתי לברלין והתמכרתי לטינדר ואוקיי קיופיד. היי, חשבתי לעצמי, זאת עיר שגרים בה יותר משלושה מיליון איש, לא חסרים גברים אטרקטיביים. וגם משוגעים ונכדים של נאצים, אבל זה כבר סיפור אחר.

אחד מהגברים האלה היה בחור בשם ג'ק. התחברתי אליו מיד: הוא היה סקסי, מצחיק נורא, וקצת לא יציב – מהסוג שמכין לך מתנות קטנות ומלמד אותך לרכוב על אופניים, אבל מסוגל גם להסתלק ממסעדה כי חסר מלח באוכל. אחרי כמה שבועות טובים של דייטים הוא שלח לי הודעה חמודה פלוס סרטון שמדגים את כישורי הגרפיקה החדשים שלו. הוא עיצב מודל של גיטרה בתלת-ממד, ואני השבתי באימוג'י מתחנף.

"מה נשמע?", כתבתי לו למחרת בצהריים. הוא לא ענה. חשבתי שהוא עסוק וידבר איתי בערב. הוא לא דיבר איתי בערב, גם לא למחרת או בימים הבאים. כל הודעה שקיבלתי באותה תקופה הקפיצה לי את הלב, ורגע אחר כך אכזבה אותי. יום אחד, באמצע שיעור גרמנית, הבנתי פתאום שאין לי למה לחכות. שום הודעה לא תישלח פה.

המורה לימדה עוד כמה מילים בלתי נגמרות, אבל הראש שלי כבר לא היה בכיתה. התחלתי לבכות מול כולם כמו איזו טינאייג'רית, רצתי לשירותים ולא יצאתי משם דקות ארוכות. במשך חודש ניסיתי להדחיק את כל הסיפור, לדפדף בטינדר כאילו כלום לא קרה, ואז שאלתי את עצמי אם כבר התאוששתי – והבנתי שלא. הכעס היה יותר חזק מהצורך לשמור על פאסון, וכתבתי לג'ק: "ההיעלמות שלך הייתה ממש מכוערת". הפעם, כעבור כמה דקות, הוא דווקא ענה: "מה את רוצה? זה מה שכולם עושים". נשבעתי שאני לעולם לא אעשה דבר כזה.

כמה חודשים לאחר מכן ידיד ביישן ומתוק, התחיל לפלרטט איתי. הוא היה מקסים אמיתי, מהז'אנר המכרבל, שדחף אותנו בעדינות לקשר. לא רציתי לוותר עליו, וקיוויתי שאיכשהו אתאהב בו. לא התאהבתי בו, והוא הבחין במאמץ ובחוסר הטבעיות שלי ונעלב. מה עושים? איך חותכים? מה אם הוא יכעס עליי? מה אם הוא ייפגע עוד יותר? הוא הציע שנצא לחופשה של שבוע באזור מרוחק וכפרי בגרמניה, רק הוא ואני. הנה מסלולי טיול אפשריים, הוא אמר, הנה מקומות שאפשר לבקר מהם, המלון הזה יכול להיות נחמד. גמגמתי, התחמקתי, בסוף גם סיננתי ונעלמתי. החופשה לא קרתה ומאז לא דיברנו. אני עדיין קצת מתביישת בעצמי.

A post shared by dave (@inlandvegan) on

היא רצתה חתונה, אז התחלתי לסנן

הפרקטיקה המפוקפקת הזאת, שחוויתי משני הצדדים, קיבלה את השם המדויק גוסטינג – Ghosting, כלומר הפיכה לרוח רפאים. המונח הזה נכנס לסלנג האמריקאי לפני כשלוש שנים, ומאז הפך לסיוט של כל מי שמתחיל קשר חדש.  

גוסטינג הוא כל מצב שבו אדם מסיים קשר באופן פתאומי וחד-צדדי. הוא מפסיק לשלוח הודעות ולהתקשר, לא עונה לטלפונים ולהודעות שנשלחות לו, מתעלם במדיה החברתית מהאדם שננטש, ואם במקרה הוא נתקל בו ברחוב –אף יעבור לצד השני. גוסטינג יכול לקרות במערכות יחסים בתחילת דרכן, אפילו לפני הדייט הרשמי הראשון, אבל גם בקרב זוגות שיוצאים כבר כמה שבועות, כמה חודשים ואפילו יותר.

נכון, בני זוג נטשו זה את זה משחר ההיסטוריה, לפעמים באכזריות ובלי אזהרה. אלא שהשפע באפליקציות דייטינג, שהוליד יותר דייטים ויותר פרידות, הפך את הנטישה הפחדנית להתנהגות סדרתית. בסוף 2014 האתר הפופולרי "הפינגטון פוסט" היה הראשון שנתן שם לתופעה הזאת, במאמר "גוסטינג: בעיית הדייטינג של המאה ה-21 שכולם מדברים עליה, אבל אף אחד לא יודע איך להתמודד איתה". משם המונח התגלגל לפינות הייעוץ הזוגי ולמדורי הרכילות, שפרסמו אייטמים על שחקנים כמו שרליז ת'רון, גוסטרית מושמצת לטענתם.

בקרב צעירים גוסטינג היא תופעה נפוצה במיוחד: סקר שערך בשנה שעברה אתר ההיכרויות Plenty of Fish בקרב 800 איש, בין הגילאים 18 ל-33, העלה ש-78% נפגעו ממנה. בערים גדולות כמו ניו יורק או לונדון, שבהן קל יחסית להיעלם, הפרקטיקה הזאת היא כמעט שגרה. בתל אביב, למרות המוניטין הקליל שלה, בדרך כלל נזהרים קצת יותר: הגוסטר עלול להיתקל באדם שנטש בתור לדואר או במסיבה בבלוק, שלא לדבר על ערים קטנות יותר. ובכל זאת, הסיפורים שמובאים בכתבה הזאת מלמדים שזה לגמרי קורה גם בישראל.

הנפגעים הפוטנציאליים מגוסטינג הם כמעט כל אחד: למרות תחושת הבטן שגברים נוטים להיעלם יותר, לפחות בסקר של המגזין ELLE שני המינים סבלו מגוסטינג במידה כמעט זהה. זה קורה לסטרייטים וללהט"בים, וגם בקשרים לא רומנטיים – חברויות אפלטוניות ואפילו קשרים עסקיים. אנשים בתחילת דרכם הזוגית נוטים להיעלם יותר, אבל כמו שגיליתי בעצמי, גם האדם שהיה הכי קרוב אליך בעולם יכול פתאום לברוח.

"הכרנו בטינדר ויצאנו כמה חודשים. הרגשתי שיש בינינו כימיה, התכתבנו כל יום, בדייט האחרון כבר תכננו את הדייט הבא, ואז פתאום היא הפסיקה לענות לי. ניסיתי להגיע אליה, לדבר עם חברות שלה, כלום. כשראיתי שהיא החליפה תמונה בטינדר הבנתי שהיא המשיכה הלאה, וכעסתי עליה נורא. אחרי חמישה חודשים היא יצרה קשר, התנצלה ואמרה שהיה לה משבר אישי, אבל מבחינתי זה פצע פתוח"
(תומר, הרצליה)

"חברה טובה שלי יצאה חודשיים עם מישהו. שניהם כבר עברו את גיל 30, התחילו להיכנס לשגרת זוגיות ולדבר על העתיד. יום שישי אחד, בצהריים, הוא היה אמור לנסוע אליה. הוא התקשר להודיע שהוא בדרך, ומאותו רגע נעלמו עקבותיו. הוא לא ענה לטלפונים, מחק את פרופיל הפייסבוק, והחברים שלו חסמו אותה. החששות של השעות הראשונות (מסכן, אולי הוא עבר תאונה ושוכב בתעלה) הפכו לזעם רצחני (אמן שהוא שוכב בתעלה). אין לה מושג איפה הוא היום"
(קרן, 34)

"התחלנו אחד עם השני במסיבה והוא עף עלי, שלח הודעה בפייסבוק למחרת וקבענו דייט. שעה לפני הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב וממש מצטער. שאלתי למחרת איך הוא מרגיש, הוא לא ענה. לא שמעתי ממנו חודש, ואז הוא כתב לי בכל דרך אפשרית שהוא ממש מצטער וש'לא הצליח להיסגר על עצמו'. נו, בסדר. עבר עוד חודש ואז פתאום הוא שוב שלח הודעה וביקש עוד צ'אנס. בשלב הזה כבר לא זכרתי למה בכלל רציתי אותו"
(מורן, 29)

"נסענו באוטובוס איזה לילה, היא חייכה אלי וחייכתי בחזרה. התחלנו לדבר בווטסאפ, היא הציעה לי לבוא אליה ואמרה שאין אף אחד בבית. באתי, וכמו בבדיחה – באמת לא היה אף אחד בבית. חיכיתי חצי שעה וחזרתי הביתה עצבני. אחרי כמה ימים היא שלחה לי הודעה, המציאה איזה תירוץ ולא הבינה למה אני כועס"
(אור, 29)

(@ghosts.r.reall) on

למה להכיל כשאפשר להיעלם

כל נפגעי הגוסטינג ששוחחתי איתם תיארו תחושות דומות: דאגה לצד השני שהתחלפה בזעם, אבל גם לא מעט האשמה עצמית. אולי עשיתי משהו לא בסדר? אולי הוא כועס עליי? הרי אנשים לא בורחים בלי סיבה, נכון? בהיעדר פידבק, המחשבות האלה יכולות להיהפך במהירות לאובססיה, מהסוג שגורמת לחברים להגיד "מה הביג דיל? הוא לא רוצה אותך, זה הזמן לשחרר".

הרשת מלאה במאמרי עזרה לנפגעי גוסטינג. אחד מהם, שפורסם במאי ב-Psychology Today, מציע כמה דרכי התמודדות עם נטישה פתאומית: להכיר בכאב שלך, לדבר עליו, להקפיד במיוחד על אכילה נכונה, שינה וספורט, וגם לקבל את האפשרות שהגוסטר פשוט חשב שהוא עשה את הדבר הנכון, ולא התכוון לפגוע. מאמר אחר, ב-Glamour, מנתח את שלבי ההתמודדות עם גוסטינג: הלם, הכחשה, כעס, אשמה, דכאון, השלמה. נשמע מוכר? אולי בגלל הדמיון למודל קובלר-רוס, שמתאר את שלבי ההתמודדות עם מוות או אובדן.

המדריכים האלה נחוצים למדי: מחקר קטן שנערך באוניברסיטת קנזס בדק 53 אנשים שנפרדו מהם בשלוש השנים שקדמו לו. מי שבני זוגם עזבו אותם באמצעות התמודדות ישירה, הסבר וטון חיובי נטו לקבל את הפרידה בצורה טובה, ואפילו להישאר ידידים אחרי סיום הקשר. הננטשים שהתעלמו והתחמקו מהם נטו לכעס ומצוקה, ועיבדו פחות טוב את הפרידה באופן כללי. הממצאים האלה רק מציפים את השאלה המעניינת באמת: מה גורם לאנשים לעשות גוסטינג? למה שמישהו יחשוב שהדרך הנכונה לסיים קשר היא פשוט להיעלם? או במילים אחרות, מה לעזאזל הבעיה להתקשר ולהגיד שזה נגמר?

החשודה המיידית, כמובן, היא הטכנולוגיה. כשאת בקשר שבו את לא רואה את הצד השני רוב הזמן, או אפילו שומעת את הקול שלו, קשה יותר להתייחס אליו כאדם אמיתי. הרי באוקייקיופיד אנחנו מתחילים שיחות כל הזמן, רובן פשוט גוועות מבלי שאף אחד מתלונן, ואם לא בא לך להתקשר למישהו – תמיד יש עוד 400 אנשים שאת יכולה לדבר איתם. ההרגל הזה עשוי לגרום גם לקשרים שיוצאים משלב ה"היי, ממצב" להיתפס כשטוחים, לא ממש אמיתיים, כאלה שאפשר פשוט למסמס.

ויש גם השפעה נוספת, פרדוקסלית, של הטכנולוגיה: היא אולי מקלה על גוסטינג, אבל חיסלה את האפשרות להיעלם באמת. בשלל סדרות אמריקאיות, כולל נשואים פלוס והסימפסונס, מוזכרת דמותו של האבא ש"רק הלך לקנות סיגריות" ולמעשה נטש את אשתו וילדיו. היום האבא הזה כנראה לא יוכל להתאפק, ויעלה לאינסטגרם תמונות עם אשתו החדשה בחופשה בכרתים. דמות טלוויזיונית ידועה נוספת, של הבחור המסתורי שנעלם אחרי לילה לוהט אחד, ייראה פחות מסתורי כשיכתוב בפייסבוק "סופ"ש עם האחים, התחלנו!!!!". אנחנו מקבלים תזכורות קבועות לכך שאנשים שדחו אותנו עדיין מסתובבים אי שם, ולא נטרפו בידי זאבים.

A post shared by Ramairas Alvareidas (@ramairasalvareidas) on


אבל השינויים הטכנולוגיים לא מסבירים למה כל כך קשה לנו עם גוסטינג, ולמה בכלל מדברים עליו כתופעה בעייתית. הרי אם אנחנו בטינדר, ויודעים שהיעלמות אפשרית היא חלק מהמשחק, אנחנו צריכים פשוט לזרום, לא? כאן נכנס לתמונה תהליך אחר, חברתי, שמושפע מאוד מהגל הפמיניסטי של השנים האחרונות: אנחנו כבר לא מתייחסים לאהבה כעולם סוער ומסתורי שבו הכל מותר, כי אי אפשר לשלוט במה שהלב מרגיש. לאנשים סוערים ומסתוריים, שלא שולטים במה שהלב מרגיש, נקרא היום דושים.

אפשר לשייך את תופעת הגוסטינג למערכת שלמה של התנהגויות דושיות במערכות יחסים: בגידות, השפלות קטנות, ניסיון לתקן את בן או בת הזוג, התקפי קנאה, Gaslighting (אמירות כמו "את סתם מדמיינת"), חיטוט בטלפון או במחשב, והרשימה עוד ארוכה. לכל ההתנהגויות האלה יש מכנה משותף אחד: התייחסות לצד השני כאילו הוא נועד לספק רק את צרכיך, ואם הוא לא בא לך טוב – צריך לשנות אותו, להפעיל עליו מניפולציות, או פשוט להיעלם לו.

ואולי יש גם הסבר שלישי לתופעת הגוסטינג, שמשלב בין הטכנולוגיה לשינוי החברתי. כשנעלמתי לידיד-שהפך-לבן-זוג שעליו כתבתי קודם , הסברתי את זה לעצמי במילים "יש לי יותר מדי אנשים להכיל גם ככה". ככל שאת מדברת עם יותר בני זוג פוטנציאליים, כך את עומדת בפני יותר פרידות – וזו חוויה לא נעימה אף פעם. מכיוון שהנורמה היום היא שצריך להיות רגישים, להכיל, המשימה הזאת קשה רגשית אפילו יותר. אפילו אם נפרדים בווטסאפ, הרגע שבו הצד השני מקליד, ואת לא יודעת עד כמה הוא כועס או פגוע או מאוכזב, הוא רגע קשה באמת. לחוות אותו שוב ושוב זה סיוט. אני יודעת שזה נשמע בכייני, אבל גם בשיחות עם גוסטרים אחרים שמעתי תחושות דומות.

"יצאתי עם מישהי שלושה חודשים. הלכנו לארוחות רומנטיות, הכרנו את החברים אחד של השני, וזה התחיל להיראות רציני. לאט לאט הבנתי שהיא חושבת על חתונה, ולא ידעתי איך להגיד שאני לא בעניין. בטלפון? פנים מול פנים? ואיך היא תגיב? לא רציתי לראות אותה מאוכזבת ועצובה. יום אחד היא שלחה הודעה ושאלה על תוכניות למחר. הייתי בעבודה, לא עניתי ושכחתי מזה, ואיכשהו החלטתי שאני לא עונה יותר. אחרי כמה שבועות ראיתי אותה ברחוב ועברתי לצד השני. אני חושב שהיא שמה לב"
(בן, 27)

"היה איזה בחור שהכרתי דרך חברים ונורא בא לי עליו. התחלנו לצאת והיה נחמד, אבל הסקס היה... מרפרף. זה הדימוי היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו. בשלב מסוים הוא די דחה אותי, אז נעלמתי לו. זה היה דבילי ברמות קשות כי הוא גר קרוב אליי, בכל פעם שהייתי רואה אותו ברחוב הייתי משפילה עיניים ומתנהגת כאילו אני לא רואה שום דבר. כמה שנים אחר כך מצאתי את עצמי עובדת איתו"
(מיכל, 36)

"בתקופת הסטוצים הייתה לי דרך די מנוולת להיעלם לנשים. השתמשתי בשירות טלפוני בשם 'המספר הנוסף '- על הקו הורכב עוד מספר זמני שנועד בעיקר למפרסמי מודעות. הייתי משנה אותו בין סטוץ לסטוץ, ורק אם הקשר היה עובר לשלב הבא הייתי נותן את המספר האמיתי שלי. פשוט לא רציתי להיקשר, אבל במבט לאחור זה לא היה הכי הוגן"
(ליעד, 38)

A post shared by Xuan Long (@xuan_mr_long) on

חוסר בגרות שהתנקם בי

גוסטינג היא אולי התנהגות קרה וחסרת רגישות, אבל לפחות היא חד-משמעית. אחרי כמה ימים הצד הנפגע בדרך כלל מבין שזה נגמר, אוסף את השברים שהיו פעם הלב שלו וממשיך הלאה. אלא ש-Haunting, האחות העוד-פחות-נחמדה של הגוסטינג, לא מאפשרת אפילו את זה.

כמו הגוסטר, גם ההונטר ינתק איתך קשר בפתאומיות, יסנן טלפונים ולא יגיב להודעות – לעתים באופן חד-צדדי, לפעמים במסגרת התעלמות הדדית. אלא שהוא לא ייעלם לגמרי: הוא ימשיך לצפות בסטוריז שלך באינסטגרם, יעקוב אחריך בסנאפצ'ט, אולי אפילו יעשה לייקים בפייסבוק, ובאופן כללי ינכיח את קיומו כמה שיותר. למה זה טוב? מה זה משיג? אולי את התחושה שהוא לא סגר לגמרי את הדלת, שבאותה מידה שבה הוא יכול לעשות לייק, הוא יכול גם לשלוח הודעה ולחזור לחיים שלך.  

חלק מההונטרים, מהסוג המקריפ יותר, מתחילים לעקוב אחרי האקס במדיה החברתית רק אחרי סיום הקשר. זה מה שקרה להאנה סמות'רס מ"קוסמופוליטן" עם בחור אחד, שאחרי שלושה דייטים כושלים נעלם מחייה (והיא נעלמה משלו). אחרי תקופה של נתק הוא הופיע פתאום באינסטגרם שלה, חוויה שהיא מתארת כמבהילה. נשים שסמות'רס שוחחה איתן תיארו מקרים דומים עם אקסים ואקסיות, ותחושותיהן נעו בין "מנחם אותי לראות שהוא עדיין שם" לבין  "הנוכחות חסרת הרחמים שלו מקשה עליי לשכוח ממנו".

גרסה אחרת ורכה יותר של גוסטינג מכונה Slow Fade, דהייה איטית. נגיד שיצאת עם מישהו במשך חודשים, הרגשת שאתם מתקרבים והבעת בפניו רצון לעשות את הצעד הבא - לגור יחד, להכיר את ההורים, לגדל יחד חתול רחוב. הוא מהנהן, ואז מתחיל לנתק מגע בהדרגתיות. הוא שולח פחות הודעות, וכמעט מפסיק להתקשר, ומתי בעצם נפגשתם בפעם האחרונה, עד שיום אחד הוא חוזר להיות Single בפייסבוק.

אפליקציות ההיכרויות הגדולות, כמו טינדר, לא מנסות לפי שעה להתמודד עם הגוסטרים, ההונטרים, הפיידרים ושאר סוגי הנעלמים ששורצים בהן. מבחינתן זה חלק מהמשחק הרומנטי, סוג של סיכון מקצועי. לעומתן Coffee Meets Bagel, אפליקציה קטנה יותר, הוסיפה פיצ'ר שעשוי למנוע נטישות: אפשרות לצפות בתדירות המענה של הדייט הפוטנציאלי להודעות, ושל הזמן הממוצע שחולף עד שהוא עונה. "אם אתם נוטים להיעלם, הדבר ישפיע על סיכויי ההתאמה שלכם עם הצד השני", אומרת מייסדת האפליקציה דאוון קאנג.

ויש גם גוסטרים שמחליטים להפסיק עם ההיעלמויות – לא בגלל הפחד שירכלו עליהם, אלא מתוך הבנה שזה רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר אצלם. אריק מתל אביב, למשל:
"לפני כמה שנים הכרתי מישהי דרך חברים. היא הייתה נחמדה, אבל לא ידעתי ממש מה אני רוצה מעצמי, אם אני בעניין. סיננתי וסיננתי והרגשתי חרא. זה מין חוסר בגרות שבדיעבד התנקם בי: הייתי בן אדם כל כך סגור שגם בשנים אחרי המקרה הזה לא הצלחתי למצוא קשר. כשהבנתי את זה התחלתי ללכת לטיפול ולהתמודד עם הרגשות שלי. עד היום אני מסתכל לבחורה ההיא מדי פעם בפייסבוק כדי לראות שהכל טוב אצלה. חשבתי לדבר איתה ולהתנצל, אבל אני לא רוצה להעיר שדים ישנים"

A post shared by Fancy (@miss_fancy_pants) on

אריק שכנע אותי. אני לא רוצה שהגברים שסיננתי ירדפו את הקארמה שלי ויגרמו לי להישאר בודדה לנצח. זה הזמן להפסיק להיות גוסטרית, והפעם באמת. החלטתי לנסות את הכנות החדשה הזאת על בחור ישן שצץ לחיי מחדש וביקש שניפגש, אלא שלא הרגשתי שהקשר הזה מתקדם לשום מקום. כתבתי לו שאני מצטערת, אבל זה לא זה, ושיהיה בהצלחה בהמשך. ראיתי שהוא מקליד בחזרה, נשמתי עמוק והרגשתי מאוד בוגרת.

"טוב, נו, לכי. לכי!!!! למי אכפת. וואט דה פאק", הייתה תשובתו. כמה שעות אחר כך קיבלתי הודעות מחברים מופתעים, שסיפרו שהוא שלח להם הודעות מוזרות בפייסבוק, ונאלצתי לחסום אותו ולנתק מגע. אני רוצה להאמין שגם אחרי הפאזה הזאת אמשיך להתעמת ישירות עם פרידה, אבל זה לא הולך להיות קל.