הרמקולים צועקים "אם אתה רוצה להיות המאהב שלי", ואישה בחצאית ורודה וגופיה לבנה רוקדת לפ דאנס על ברכיו של בחור בכסא גלגלים. הגברים בפינות החשוכות של המועדון נצמדים לקירות, מביטים בה בעיניים רעבות. היא תפוסה כרגע.
אבל הנה, חולפת אחת אחרת. היא מלאת גוף מאוד, לבושה בשמלה שחורה קטנה, כמו רוב הנשים כאן. הראשון ששם לב אליה תופס אותה בידה. היא מחייכת ולוקחת את היד חזרה. הוא מדבר אליה, אבל היא מביטה הצידה. עוד גברים מתחילים לזרום לכיוונה. חלקם לבושים בחליפות אדידס. לרובם אותה תספורת בדיוק: ראש מגולח שבקדקודו כיפה שחורה של שיער. שתי חברותיה נראות כמוה, עיניהן מאופרות בכבדות, מושכות מטה את שולי השמלות השחורות הצמודות, והגברים מתגודדים סביבן.
והנה הדלת נפתחת, ושתי נשים ארוכות רגליים נכנסות פנימה, גם הן בשמלות שחורות אלגנטיות. הגברים עטים עליהן. "יש לנו הרבה קוקסינלים כאן", אומר הברמן ומניד ראשו לכיוונן, "זה הבית השני שלהן. מהממות, מדהימות. כאן כולם שווים".
"והגברים יודעים שהן טרנסג'נדריות?", אני שואלת. "לא. זה הקסם", הוא עונה וקורץ. אני רואה אחת מהן נבלעת באחת הפינות וגבר כרסתן רוכן לכיוונה. קול אזעקה של מכונית חותך את האוויר - אחד הברמנים מפעיל את הרעש הזה הנשמע תדיר, כל כמה דקות, להלהטת הקהל.
בשעות הלילה, רחוב אלנבי בתל אביב מחולק לשני חלקים, שביניהם מחבר שביל ארוך של כרטיסי ביקור של מכוני ליווי זרוקים על המדרכה. החלק הדרומי, מפינת רחוב גאולה, לכיוון שדרות רוטשילד ועד כיכר המושבות, הוא מקום הבילוי של הבורגנות התל אביבית הנורמטיבית. צפונה, מגאולה עד בן יהודה, נמצא אלנבי של מטה. אזור דמדומים בו ריח שתן עולה מחצרות הבתים, וחבורות גדולות של גברים נעות על המסלול בין ברים זהים. בלייני אלנבי 40 אומרים ששום דבר לא חדש תחת השמש. האירוע הקשה והחולני, בו אישה צעירה צולמה כשהיא שוכבת עם גברים על הבר בזה אחר זה, הוא אירוע נדיר, הם אומרים, אבל דבר שכבר קרה בעבר, פה ובמקומות אחרים.
ביליתי סוף שבוע אחד בחלק האפל של אלנבי: באלנבי 40, הידוע לשמצה, שהיה סגור במשך 30 יום בעקבות חקירת המשטרה, נפתח מחדש בשבוע שעבר, ומיד הוצא לו שוב צו סגירה; ובבר העומד מולו, הברקודה. שניהם נחשבים למקומות בילוי קשוחים, "הארדקור", שנשארים פתוחים עד הבוקר, אפילו אחרי שמועדון החשפנות הסמוך נסגר.
יום חמישי, שתיים לפנות בוקר
בן זוגי ואני יושבים על הבר של אלנבי 40. בפנים אווירת נכאים: היחס בין גברים לנשים מזכיר גיי בר. שני גברים אפריקאים רוקדים על הרחבה, אחריהם נכנסים עוד שניים, מבוגרים, אחד בעל חזות גאורגית עם אף שבור. הוא מתחבק עם אחד הרוקדים. באחת הפינות מתיישב איש עם חליפת אדידס, כיפה לראשו ועין פצועה וחבושה. מישהו אץ לכיוונו להדליק לו סיגריה, מישהו מביא לו בירה.
לידנו עומדות שתי נשים גדולות, אחת מהן מנסה להתיישב על הכסא שלידי ומתיישבת כמעט על ברכיי. איש כבן 60 עם כוס בירה בידו נדחס בינינו, מתחכך בברכי מצד אחד ובישבנה של הגברת מצד שני. אני מבקשת ממנו לזוז והוא הולך. עוד שעה ארוכה אראה אותו נודד עם אותו מבט מהורהר, מנסה להתמקם ליד חום נשי אחר.
זר פרחים גדול חוסם את שדה הראייה שלי. ורדים אדומים, כל אחד מהם ארוז בנפרד בצלופן. מאחורי הזר מתגלות פניו המבוגרות של מוכר הפרחים של אלנבי, זה שמסתובב בין הברים באופן קבוע. הוא מגיע, מסתבר, גם למקום הכי לא רומנטי בעיר.
הוא נשאר שם שעתיים, ניגש אלינו עוד שלוש פעמים. בין לבין הוא תופס ורד, מנסה להשיג את תשומת ליבה של אישה העומדת בגבה אליו, ובסופו של דבר מאומץ על ידי טרנסג'נדריות יפות נורא, עומד דום כשהן דופקות סלפי למצלמה, טועה לחשוב שהוא המצולם.
אישה בחצאית ארוכה ניגשת עם שטר של 20 שקלים, ומצביעה על גבר גדול. זה טיפ: מקלות זיקוקים נשלפים, נדלקים, אחד הברמנים דופק במצילת התוף המשתלשלת מהתקרה, השטר מתנפנף כדגל מעל ראשו של ישראל הברמן, והוא יחד עם שלושת הברמנים האחרים מוחים כפיים ומצביעים על האיש הנדיב, המסמיק בכסאו. חצי שעה מאוחר יותר הוא ישלח את הגברת שלו עם שטר נוסף ומופע הזיקוקים יתחיל מחדש.
עשן מועדונים כבד תוקף אותנו לפתע, נפלט מהמכונות, והמקום החשוך נעשה חשוך עוד יותר. מתוך הבר נשלפים כובעים עשויים מבלונים צבעוניים, מועברים מיד ליד ומונחים על ראשי הרוקדים. אחת הנערות מעבירה את הכובע שלה מראשה אל ראשו המקריח של מוכר הפרחים, והוא נראה כאילו הוא עומד לבכות מהתרגשות. שתי בחורות שתויות מתיישבות בקצה הבר, מדברות ביניהן, מדיפות את הגברים הניגשים אליהן בהינף יד ומבט מזלזל. הגברים חוזרים למקומם כמו כלבים פצועים, עם הזנב בין הרגליים.
גבר שהגיע לבדו מנסה לפתוח בשיחה עם בן זוגי, מלטף את גבי בליטוף ידידותי. אני מזיזה את ידו השיכורה, והוא לוקח את כוס הבירה המלאה והענקית בידו, מניח אותה על הראש שלו, ושם היא עומדת יציבה בתוך רעמת שיער מאפיר. הוא מוציא לשון ומתחיל לנוע במעגל סביב עצמו. אחר כך נראה אותו בברקודה.
יום חמישי, ארבע בבוקר
אישה בשמלה שחורה נשענת על הבר, על גבה תלוי בחור דקיק כשרוך, לופת אותה לפיתות תאוותניות, שניהם צוחקים צחוק גדול. השרוך התלוי מתנדנד ומתחיל להישען עליי. "הלו גבר, תשים לב איפה אתה עומד", אומרת לו הברמנית, דיאנה, בחורה בלונדינית חייכנית, הוא מביט בחרדה עליה וזז הצידה ממני. דיאנה מזמינה אותנו לצ'ייסר.
המקום, שלא היה מלא באף שלב, מתחיל להתרוקן. אנחנו עוברים לברקודה ממול; אין כאן כמעט אף אחד מלבד אישה עם חולצת בטן, שני גברים שיכורים ומחובקים על הבר, ומישהו שמנסה להכיר אותי למרות שאיני לבד. הוא מכה בכתפו של בן זוגי מכות של גברים סחבקים עד שהברמן קורא לשומר הסף, רוסי מבוגר וחרוש קמטים שמוציא אותו החוצה. הרמקולים רועמים ממוזיקת טכנו כבדה בפול ווליום והדיג'יי מגלה לנו כי הקרחנה תהיה ביום שישי, שנבוא. באנו.
יום שישי, 2 בלילה
שני דברים יכולים למנוע ממך להיכנס לאלנבי 40: אם היית אלים בעבר, או אם הגעת כשאתה כבר מתנדנד מרוב אלכוהול. זו הסלקציה היחידה. כאן כולם מתקבלים: כל חלקיה של תחתית החברה, כל הדחויים, השקופים, הנטושים, האנשים השבורים. על הרחבה רוקדים עובדים זרים, פליטים, אתיופים, רוסים, ערבים, טרנסג'נדרים, נשים דתיות מבני ברק שמחליפות בגדים במונית בדרך לכאן. כל אלה שלא יתקבלו בחלקו האחר של הרחוב, לא יורשו להיכנס ואם יורשו ירגישו זרים. מול המועדון עומדת ניידת סיור עם חמישה שוטרים ושוטרות לידה, נוהל שהונהג בעקבות מקרים של אלימות קשה בין גברים שיכורים, שלרוב רבים על נשים.
"שוב באתם?", שואל אותי ברוסית השומר הקשוח בכניסה. הוא לא מרוצה. לילה קודם נעמדנו בתור ומיד סומנו כחריגים אך רצויים. הבחורים העומדים בחוץ עם תעודות הזהות השלופות צפו בנו נכנסים לפניהם אל המקום היחיד בו הם מרגישים בנוח. "אלה וי.איי.פי, אלה", הם סיננו. "המשקאות על הבר", אמרה בחורה עם אפרו מפואר, משפט שהבנתי רק מאוחר יותר: מי שבא חייב להזמין משקה. אין מסיבות חינם.
בניגוד לאמש, הפעם המקום מלא. ביום שישי התל אביבים נשארים בבית. זה יום חגם של המבלים מחוץ לעיר, תיירי לילה מהפריפריה. הברמן ישראל מזהה אותנו מאתמול. הוא מוזג לנו משקאות, מזמין לצ'ייסר, ובינתיים רחבת הריקודים מתמלאת.
שתי נשים צעירות, אחת מהן נראית בת 18, רוקדות ריקוד צמוד מאוד, הגדולה יותר מרימה את הקטנה באוויר, ואחר כך הן מדמות אקט מיני. מהר מאד הן מוקפות בחמישה גברים: אחד מהם אוחז במבוגרת יותר, נצמד אליה, תופס את מותניה בידיו, מנסה לרקוד בתנועות מגושמות מאד, מנסה לתפוס את פיה בפיו. היא מתחמקת, ומנשקת את הנערה הצעירה. גבר עם כרס גדולה, כבן 50, עם כוס בירה בידו ופנים מחוטטות, מרקיד את הכרס אל עבר הילדה. הכרס קופצת לתנועות המוזיקה – כרגע זה הלהיט "פותחת תיק" - "כמה שתיתן לה זה אף פעם לא מספיק, הטוסיק שלה קופץ בדיוק לפי הקיק". הכרס ממש צמודה לנערה, ועכשיו בחור בלונדיני שולח יד. אבל אז הקטנה מרימה יד ומעיפה את כולם, והם נשלחים לאחור בבת אחת, כמו גל. אחר כך הם חוזרים להקיף את הבנות, ושוב הנערה מושיטה יד וחוצצת בינה לבינם וכך זה נמשך, שוב ושוב.
החברה המבוגרת יותר הולכת לבר עם אחד הבחורים, והנערה נשארת לבד, נשענת על הקיר, מוחה זיעה מפניה הזעירות. הגברים מתקרבים אליה, מציעים לה משקאות, אבל היא דוחה אותם. אני ניגשת לשאול אותה אם היא בסדר. היא מביטה בי בעיניים מופתעות, ועיניה מחייכות אליי. "אני בסדר גמור, ממי", היא מרגיעה אותי, "אני פשוט אוהבת בנות והם לא מבינים את זה, אבל אני מעיפה אותם, אל תדאגי".
שישי, 3 וחצי לפנות בוקר
אני חוזרת אל הבר. אחת העובדות מגישה לישראל קפה שחור. הברמנים והברמניות כאן לא שותים אלכוהול ולא מעשנים בזמן המשמרת. אחד מהם עומד במקום מוגבה, עם אוזניה שבעזרתה הוא שומר על קשר עם המאבטחים, צופה על הנכנסים והמתרחש בפנים. עוד שני שומרים מסתובבים בפנים. מפעם לפעם מוציאים מישהו החוצה.
"נראה חלש יחסית, לא?", אני אומרת לישראל.
"לאט לאט. הרבה עדיין לא יודעים שפתחנו מחדש", הוא עונה, "ובסוף, כשהכל נסגר כולם באים לכאן. אז עוד יתמלא".
"מי האנשים שבאים לכאן?"
"זהו מאוד מגוון, קהל קשוח", הוא עונה, "אבל אלה לא אנשים אלימים, הם רק רוצים לבלות, לרקוד, הרוב כאן קבועים. אנחנו לא שואלים מי אתה, מי את. כאן כולם מתקבלים ומי שעושה בעיות, מיד מוציאים אותו החוצה. אבל את רואה, האווירה כאן טובה. אם יסגרו את המקום הזה לאנשים האלה לא יהיה לאן ללכת. זה הבית השני שלהם".
האסטרטגיה של הצוות היא ליצור תחושת בית אצל המבלים, לכן הם ילמדו מהר את שמך, יזכרו מה את מזמינה, וכבר בפעם השנייה שתבואי יתייחסו אליך כאל מכרה אהובה. ישראל בן 40, וכמו כל הברמנים והברמניות, זו העבודה השניה שלו. הטון המרגיע שלו מזכיר את זה של דייל אל על המבטיח טיסה נעימה ונחיתה רכה. אחרי חמש דקות אנחנו רואים אותו מפלס את דרכו בתוך החשכה בין הרוקדים, מאיר עם פנס קטן את הפינות האפלות, בודק שלא קורה שום דבר אסור. ברקע מתנגן שיר, "רגליים לצדדים כמו פותחן יין, מה?/ ת'טאפש לא רוקדים אם אין לגוף שלה חוצפה,/ אומר לך מעכשיו אני לא גבר לחופה, ירדה כל כך נמוך היא מחרמנת ת'רצפה". בן זוגי נשען קדימה על הבר כדי להזמין משקה. באותה שניה נעמד לצידי בחור עם עיניים חלולות ושואל לשמי. הוא לא הראשון; כל עוד בן הזוג שלי מזמין משהו, ואפשר לטעות ולחשוב שאני לבד, אנשים ניגשים אליי בזה אחר זה. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מצביעה לכיוון בן זוגי, ללא מילים, והם מתרחקים ממני ועוברים ליעד הבא.
שישי, ארבע בבוקר
דיאנה, הברמנית מאתמול, נכנסת. היא רואה אותנו, מחבקת, מזמינה לכולנו צ'ייסרים. היא לא במשמרת, מותר לה לשתות. "מה את עושה כאן?", אני שואלת אותה. "אני אוהבת לבלות פה, לא יכולה בלי הצוות שלי", היא עונה, ואנחנו משיקות כוסות. אני צופה בשיכור מבוגר רוקד עם עצמו ריקוד כאוטי, וכשההיפ הופ מתחלף במוזיקה לטינית, הוא מנסה לנענע את ישבנו בהתאם, אך ללא הצלחה. זוג מיומן יותר משתלט על הרחבה. באלנבי 40 לא תשמעו טכנו, כמו בברקודה. כאן מנגנים מוזיקה שמקרבת בין אנשים.
אנחנו נפרדים מדיאנה וישראל ועוברים לברקודה. הדלת נפתחת וההבטחה של הדי ג'יי מאתמול מתגשמת: קרחנה. גברים בלי חולצות על הבר. שתי נשים רוקדות על הבר לצלילי טכנו. בחלק אחר של הבר שניים עושים שורות. אישה רוסיה מבוגרת רוקדת עם בחור ערבי, שגילו חצי משלה. חברתה, לבושה פרווה ומגפי בוקרים, רוקדת עם בחור אפריקאי שרירי שצמות קטנות לראשו. נשים רוסיות יביאו את השלום, אני חושבת. "מזל טוב לקטיה!", מכריז מישהו במיקרופון. קטיה יושבת על הבר, היא בת 45, שיערה צבוע בלונד פלטינה. "מה אתם עושים פה?" שואל קוסטיה, הברמן. "למה לא הלכתם לחתול והכלב?"
אישה בגופיה מתיישבת על כיסא הבר לידי ומנסה ללבוש את חצאית המיני שלה. "יש לך סיגריה?", היא שואלת אותי, "אז תבקשי מהגבר שלך. אני עשרים שנה בארץ הזאת", היא דופקת עם ידה על חזה, "אני גם אזרחית כאן! ואני לא רוצה שיגעו בי! למה הם חייבים לגעת בי".
"טוב, את יודעת, זה מקום כזה", ניסיתי.
"זה לא משנה. אני באה לכאן מאז שהמקום הזה נפתח, כאן אני אוהבת לרקוד ואף אחד לא יגיד לי לאן ללכת ואיפה להיות. שלא יגעו בי, החלאות", היא אומרת, ואז קופצת ממקומה שוב: "בואי, בואי לרקוד, יש מוזיקה טובה". היא עולה על מה שנראה כמו רמקול ענק ומתחילה לרקוד, גברים נעים לכיוונה והיא מיד עוצרת בכעס גדול, מצליבה את ידיה כמו ילדה קטנה על חזה, מתופפת בעצבים בכף רגלה היחפה. אבל הם לא שמים לב וממשיכים לכרכר סביבה. אני ניגשת אליהם, מסבירה שהם מפריעים, הם זזים הצידה והיא חוזרת לרקוד.
"מה קרה?", שואל קוסטיה הברמן.
"לא נותנים לה לרקוד, מנסים לגעת", אני עונה לו.
"נו, אז מה אני יכול לעשות? לשים עליה מגן", הוא עונה באדישות והולך.
שישי, שש וחצי בבוקר
כשאנחנו יוצאים החוצה כבר אור יום. ארבעה בליינים שיצאו מאלנבי 40 שואלים חבר על כסא גלגלים אם הוא בטוח שהוא לא צריך להשתין. מול הברקודה בחורה יושבת על המדרכה. החברים שלה מנסים לשכנע אותה לקום ולהיכנס לאוטו. יש להם דרך ארוכה, לאשדוד, אבל היא לא מוכנה לשמוע. היא אחת הנשים השיכורות ביותר שראיתי בחיי. "כל פעם היא עושה לנו את זה", הם אומרים, "כל פעם היא מבטיחה שהיא לא תעשה את זה יותר ואז שוב זה קורה. ביום רביעי היינו פה, היא ישבה בחוץ משלוש עד שבע בבוקר, לא מוכנה לזוז".
סוף השבוע הותיר אותי ספוגת עשן, מותשת ועם הנגאובר כבד של אלכוהול זול. לא ידעתי למה לצפות באותו הלילה בין חמישי לשישי. היתה לי דעה מגובשת מאוד על אלנבי 40. מחברים שהיו בברקודה שמעתי על הכל: אווירת סליז, על אנשים מפוקפקים, על זיונים בשירותים, שפעם לא היו בהם דלתות כלל, רק וילונות – ועל כך שלא יחזרו לשם בחיים. גם אני לא אחזור, כנראה, אבל ככל שאני מתרחקת מאותם שני הלילות, כך גדלה תחושת הקרבה לאנשים שפגשתי שם.
ראיתי מקומות בהם מתכנסים כל מוכי הגורל והמדינה, האנשים שלא מעניינים אף אחד, החיים בדוחק גדול בתוך עצמם, מפתחים אינסטינקטים של ג'ונגל וחיים לפי חוקי הג'ונגל. הרגשתי תחושה של פורקן חייתי, משני הצדדים, הגברים והנשים, וזה הרתיע אותי - אבל לא חשתי מאוימת, אלא זרה. נכון, אלה מקומות סליזיים מאוד, הגברים חרמנים נורא והנשים, בעין הבלתי מקצועית שלי, נראות לי נשים בסיכון - אבל כך גם הגברים. ראיתי פלח בחברה הישראלית שהוא כולו בסיכון אחד גדול. וראיתי נשים שיודעות לומר לא, שידחפו את הגבר שלא נראה להם ולפעמים גם ישפכו עליו כוס וודקה רדבול, וכולן כמעט לקוחות קבועות של המקום, בדיוק כמו הגברים, ובדיוק כמוהם מרגישות כאן בנוח. יומיים אחרי סוף השבוע שלי שם הרשיון של אלנבי 40 נשלל על ידי עיריית תל אביב עקב אי עמידת המקום בדרישות כיבוי אש וסגירת העסק לפי ההוראות עד השעה 2 בלילה. לא ברור מה יעלה בגורלו של אלנבי 40, אבל מה שברור הוא שרוב הבאים והבאות לכאן יתקשו למצוא לו תחליף.