הגילוי

אני מנסה להיזכר באירועים משמעותיים שקרו לי בחיים ושואלת את עצמי האם הרגשתי באותו בוקר, אולי אפילו באותו השבוע, שהנה עומד להתרחש אירוע משמעותי בחיי. נראה לי שלא. רגעים משני חיים לא מלווים בגונג גדול או ריח של גז, בהתחלה זה סתם נראה כמו עוד משהו שקרה לך.

אם ההורים שלי למשל היו מהגרים לארה"ב במקום לעלות לארץ, הייתי בטח כותבת עכשיו באיזה אתר מקומי קטן (ולא חוקרת מוח או כלכלנית); אם לא הייתי מכירה את יפתח, הייתי ודאי עם גבר חכם אחר שמצחיק אותי (וגם יפתח היה מוצא אישה אחרת אבל סתומה ומגעילה). בקיצור, אין דרך להוכיח את זה, אבל יש לי הרגשה שהבחירות שלא עשינו היו מובילות אותנו פחות או יותר לאותו הגורל - חוץ מהיום שבו חברה לעבודה שאלה בתמיהה, "איך את לא מכירה ג'ינס ג'יימי?".

באותו בוקר נקרעו לי המכנסיים שקניתי בזארה כשמשכתי בלולאות החגורה כדי להגביה אותם על הגוף. חור גדול ובלתי ניתן לתיקון נפער כל הדרך מהמפשעה לכיס האחורי. התאכזבתי והתעצבנתי לא רק בגלל שקניתי אותם בסך הכל שבועיים לפני, אלא כי כבר הספקתי להכתיר אותם כמכנסי החרישה החדשים שלי, אלה שיפטרו אותי מה"אין לי מה ללבוש" היומי. "הג'ינסים בזארה זולים, זה נכון", הפטירה הקולגה. "אבל אין על ג'יימי. זה דגם הג'ינס הכי נמכר של טופשופ, כל המכנסיים שלי זה ג'יימי, איך את לא מכירה את ג'יימי? ג'יימי הוא הג'ינס המושלם".

הרכישה

מאותו רגע, לא משנה לאן פניתי או מה עשיתי - כל מה ששמעתי זה "ג'ינס ג'יימי". השם הזה הדהד באוזניי כמו שסופרמן שומע קריאות מצוקה. בשרשור פייסבוק שעסק במכנסיים המושלמים השם ג'יימי עלה לפחות פעמים, וחברה אחרת מהעבודה השוויצה שהיא קנתה בלונדון ג'יימי קטיפה.

התחלתי לשאול ולברר סביבי, ומהר מאוד למדתי שג'יימי הוא הנקישה הסודית למועדון המגניב שאני לא מכירה, הוא הקבוצה הזאת בוואטסאפ שגילית שלא הכלילו אותך בה. כל מי שמתלבשת בצורה מעודכנת ומסוגלת לעשות ניים-דרופינג למותגים שעוד לא עשו עלייה - הכירה את ג'יימי; כל מי שמתלבשת סבבה כזה ומדי פעם משקיעה בתיק או בנעליים - לא ידעה במה מדובר אבל עכשיו היא מאוד סקרנית.

המציאות הקשה והישבן הנימוח לא הותירו ברירה: לקחתי אוטובוס מהעבודה לדיזנגוף סנטר, עליתי לחנות ופניתי היישר לאזור המכנסיים. אלוהים אדירים, איך לא ראיתי את זה עד היום? לכל מקום אליו פנו עיניי - שם היה הג'יימי. קיר שלם ומונוכרומטי שכל כולו מכנסיים נחשקים. תיכוניסטית עם כרטיס אשראי של אמא הצליחה להשיג אותי בדרך למוכרת, ושמעתי אותה שואלת האם "יש לכם ג'יימי אפור בהיר בלי קרעים?". מאיפה היא מכירה תתי דגמים? הרגשתי שאני בתוך הג'ון מלקוביץ' של המכנסיים.

האריזה 

ביטוי הקסם ששתל בי את זרע האובססיה לג'יימי משלי היה ההבטחה שהג'ינס הזה "יארוז אותך". בגד יכול לעטוף, הוא יכול לפנק כמו שמיכת פוך, אבל הסקס האמיתי זה כשפריט אורז אותך. המילה הזאת מתחברת להרבה דברים חמודים כמו אריזת מתנה או אריזת מזוודה לקראת חופשה, אבל לא לשם נדדה המחשבה שלי, כל מה שאני חשבתי עליו זה מכנסיים שאדחק לתוכם כמו עוף לתבנית קלקר, מוקף כולו בניילון נצמד. כמו השניצלים בסופר, אני רוצה לאבד קשר לגוף ולבשר, ומעדיפה לקנות בגדים שיעצבו אותי בצורה מפתה יותר. אני לא רוצה להיות פרגית, אני רוצה להיות שניצל דינוזאור. שהכל ייראה הדוק וקשה וסטטי. לפחות בחורף.

שאבתי את הבטן, משכתי בריצ'רץ' כלפי מעלה, פתחתי את הווילון בתא ההלבשה וצעדתי שני צעדים לאחור כדי לבחון האם אני ארוזה כמו שאני מרגישה. צעירה זרה מהתא השכן לא התאפקה ואמרה לי שהג'יימי נראה עלי אש. "אני מציעה לך לקחת מידה אפילו יותר קטנה, שממש לא תנשמי בכלל בהתחלה. אחר כך זה קצת מתרחב".

הנשימה 

350 שקל, שני תשלומים. לא לקחתי מידה קטנה יותר וזה גם לא השתחרר. בעמידה הג'יימי חובק, בישיבה הוא מאיים לחנוק אם לא תתנהגי יפה ובאכילה יש לו אפקט נעים של ניתוח שרוול (ואתן יכולות לתאר לעצמכן עד כמה הופתעתי שיש ג'יימי "מטרנטי" לנשים בהריון). המכנסיים האלה מושלמים לנשים שעדיין מהססות לאכול בפומבי כי הוא פשוט לא מאפשר להכניס לגוף שלך יותר מכריכון גאודה ושני שלוקים של קפה הפוך. שמעתי גם שיש מי שמכנות אותו "מכנס של אימהות", כי הוא משטיח בטן שעברה הריון, אבל זה בסך הכל דרך יפה להגיד "מחוך".

אז אני יכולה לדבר רבות על הפנמת הדיכוי, לבקר את הפופולריות של המכנסיים שמחזירים אותנו לימי הביניים והופכים אותנו לעלמות חלושות במצוקה, אבל בשורה התחתונה, יש פה ג'ינס שהוא גם מחטב, גם דיאטטי וגם מגיע בגזרה לנמוכות, מה עוד בחורה יכולה לבקש?

המיסיונריות

חזרתי הביתה, קרעתי את הטיקט וחשבתי על כל הסוודרים שלא לבשתי השנה כי הם חיכו לנשיקת המכנסיים המתאימים. הנחתי את הג'יימי על השידה שצמודה למיטה והלכתי לישון רגועה, יודעת בדיוק איך אגיע לעבודה למחרת. כוסית. עם בטן הבוקר נכנסתי בקלות למכנסיים, ג'יימי שחורים בגזרת קרסול חשוף, להם התאמתי סניקרס לבנים של נייקי.

הגעתי למשרד וצעדתי בהליכת אלן דג'נרס לכיוון הקיוביקל. עוד לפני הקפה הראשון הספקתי לקצור שתי מחמאות. הראשונה היתה ממי שהכירה לי את הדגם, שהביעה סיפוק על ששוב צדקה בלייף-האק שנתנה לי. המחמאה השנייה הגיעה ממישהי שלא שמעה על הדגם מעולם. "איך את לא יודעת מה זה ג'יימי? זה רק ג'ינס הדגל של טופשופ בישראל", הפגנתי בידענות. "נכון הרגשת פעם שאת רוצה להיות עוף?".