מישהי השאירה משקל בשירותי הנשים בעבודה אז עליתי עליו. המסך הדיגיטלי הבהב פעמיים, והתייצב לבסוף על מספר הקטן בקילו וקצת ממה שחשבתי. זו סיבה מטומטמת להרגיש בגללה סיפוק, לא רציתי לרדת במשקל ואני גם לא צריכה, ובכל זאת השתלטתה עלי גאווה טיפשית ובלתי מוצדקת. הוצאתי את הטלפון מהכיס, צילמתי את הרגליים על המשקל ופרסמתי את התמונה כסטורי באינסטגרם. עבר עלי יום מאוד בינוני, ונו - מה כבר יכול לקרות?

באותה רדידות מחשבה שבה העליתי את התמונה לרשת, כך גם שכחתי ממנה לחלוטין. לא רואים בה את התחת שלי ולא את הפנים, כולה מספר. רק בדיעבד גיליתי שזה היה הרבה יותר ממספר. למשך 24 שעות (ואני כנראה מחמיאה לעצמי כאן) הפכתי לזאת שאוהבים לשנוא במשרד. אפילו אלה שאוהבות אותי בדרך כלל תיעבו אותי באותו היום. בהמשך גיליתי שנפתחה קבוצת ווטסאפ עוינת על שם המשקל שלי, ואחת המשתתפות חסמה את הסטוריז שלי. מי בכלל ידע שיש אפשרות כזאת?

לא נעלבתי, הרמתי גבה. אנחנו מתראות מדי יום, הן יודעות מה גדול ומה קטן אצלי, מה יציב ומה רוטט. רובן אפילו ראו אותי בבגד-ים ביום הכיף המשרדי האחרון (יום כיף לרזים), אז מה ההפתעה הגדולה? "כי ככה יש מדד ברור להשוואה", הסבירה זו שלקחה את זה הכי פחות קשה. "את נמוכה - אני גבוהה, האגן שלך אגס - שלי תפוח. אי אפשר לעבוד עם זה. אבל כשאת מציגה מספר, אני עושה חשבון פשוט, ורוצה שתמותי". במילים אחרות: בכל בוקר אני עושה פרובוקציות, אבל היום וואלה הגזמתי. מבחינתן, התמונה הזאת היתה שוויץ וולגרי, מתריס ופוגעני. היא היתה אצבע בעין.

ויטה וריטה מזמינות פלאפל (צילום: יעל רפופורט, מאקו)
ויטה וריטה. לנשים רזות מותר לאכול מול מצלמה | צילום: יעל רפופורט, מאקו

יש קוד אתי ברור מאוד להצגת הגוף ברשתות החברתיות. אם את שמנה, תמונת ביקיני בפייסבוק היא לא תעופה עצמית, אלא קבלה עצמית, מלחמתך נגד אידאל היופי הרודני. אם היית שמנה אבל עבדת קשה כל השנה כדי לרזות, מגיע לך להשוויץ בגוף שלך: גברת על התשוקות הארציות שלך כדי להידחס לג'ינס ג'יימי, את מהממת. אם את בר רפאלי והגוף הוא המקצוע שלך, זה אך מתבקש שתעלי תמונה שלך קופצת בגופיית נייקי – זאת פרנסה, זאת הגשמה. אם אין לך יד או שאת מחוברת לשקית צרכים – גם את מוזמנת ליהנות מאהבת הגוף הנשי, כי את גיבורה, עברת כל כך הרבה דברים בחיים. אבל אם את רזה כי כך קבע ה-DNA שלך או כי את חייה על שני כריכונים ליום, לכי תאהבי את הגוף שלך בבית. למה כולנו צריכים לראות את זה?

הרהבתנות מותרת רק אם עברת קודם בתחנת המאבק. כל כוכב או פוליטיקאית יודעים לדקלם בראיונות מנין הם באו כדי לקבל לגטימציה לנפנף בהון או בשררה. אין לי מושג למשל איפה מירי רגב מתגוררת היום, אבל אני יודעת בלי לבדוק בוויקיפדיה שבמקור היא מקריית גת וכך גם נינט. משה כחלון הוא הילד מגבעת אולגה, קובי אוז משדרות וג'ניפר לופז מהברונקס. אולי אם שרה נתניהו היתה מדברת יותר על ימיה כדיילת באל על שמתחננת בפני ילדים להפסיק להתרוצץ ברחבי המטוס, היינו מפרגנים לה את סט היהלומים הזה.

המשקל שמצאתי בשירותים שייך לחבורת חלי ממן המשרדית. קבוצה של כמה נשים שאוכלות יחד צהריים, ומשתפות אחת את השנייה באתגרי ההרזיה. מאז שילדתי ובמשך חודשים ניסיתי לחדור לקבוצה הזאת, ובכל פעם הרגשתי כמו מלצרית שמניחה את הסכו"ם וכולם מחכים שתסתלק כבר. אוי, כמה רציתי שקבוצת חלי ממן, שהיא גם קבוצת האמהות, תחבק אותי לתוכה. ההיפסטרים כבר דחו אותי, לצעירות קשה לי להתחבר כי אני רואה דרכן, ועבור הגייז מעולם לא הייתי אטרקציה. מדי פעם הייתי פשוט נדחפת לחדר שבו הממניות מתכנסות, זורקת איזה "וואי הכי הילד שלי" וצוחקת וצוחקת וצוחקת. אבל הן ישבו על סלט קייל עם רוטב ויניגרט מדולל, ולי על הצלחת נחה פחמימה חמה שלקחתי ממני שלושה ביסים ושבעתי.

אני לא באמת מתבכיינת. ברור לי שאני הגבר האשכנזי הלבן בסיטואציה הזאת. אבל הייתי שמחה אם מדי פעם, נגיד חמש פעמים בשנה, גם לי היה מותר להעלות תמונת שופוני חסרת מודעות. הרי כולנו רודפים כל הזמן אחרי הרמות ומחמאות, זה מה שמגדיר את היום כטוב או רע. הייתי בינונית בעבודה? נו, לפחות הצחקתי את הבוס שלי פעמיים. לא קיבלתי יחס מהבוס? קבלו סלפי שלי מהזווית הטובה אחרי פילטר ג'ונו. אני מניחה שזה מה שרציתי באותו יום, קצת צומי, קצת שבירת שגרה, להניף את כנפי הפרפר וליצור סערונת. אני עדיין לא משוכנעת שהגזמתי, אבל כנראה הגזמתי. זה פשוט לא כזה אישו בשבילי לשקול 48.1.

ויטה קיירס
בום