דוקטור, תעשה טובה, תציל אותו

שנים של מגורים בגפי למדו אותי דבר או שניים על העולם ועל המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון". כשאת בודדה ועצמאית את לומדת לדאוג לעצמך. אין מי שיכבס לך, אין מי שיבשל לך ובטח שאין מי שיביא לך כוס מים באמצע הלילה.

החודשים הראשונים למגורים עם צ' עברו עלינו בשירים, בריקודים ובבריאות שלמה. אבל איך שהגיע נובמבר, ואיתו היורה, הגיעה גם השפעת. בדרך כלל מדובר בשבוע ארור שבו אני משתדלת לשכב במיטה כשמתאפשר לי, לקחת תרופות – כולל אלה שנרקחו אצל הסבתא או אצל עובדי אלילים ולצאת מזה הכי מהר שאפשר.
אבל הפעם שמחתי לגלות שמשימת ההבראה נעשתה הרבה יותר נעימה עכשיו שצ' נכנס לחיי. אני לא מכירה בחורה שתתנגד שהאהוב שלה יעשה לה תה וישאל לשלומה. לאחר שבוע של עיטושים וחום בא והולך, נפטרתי סוף סוף מהעונש שלי, רק כדי להישאב לעונש של צ'.

מאמי, אולי תמות כבר?

באחד מערבי הלבד שלי, אלה שבהם צ' משחק פוקר עם החברים, בדיוק בשלב המתח של ההדחה ב"אח הגדול", צלצל הטלפון. על הקו היה החבר הטוב שהודיע לי שצ' לא מרגיש טוב ושהוא מביא אותו הביתה. מבוהלת, חיכיתי לבואו של אהובי, וכעבור עשר דקות נפתחה הדלת, וכסצנה מ"הפצוע האנגלי" צ', נתמך בא' חברו, נכנסו אל הבית.

"מאמי, אני לא מרגיש טוב", הוא מלמל, "כל הגוף כואב לי, אני רואה שחור וקר לי נורא. הצילו". הצילו? עכשיו באמת התחלתי לדאוג. ניסיתי להכניס את צ' למיטה, אבל הוא רצה לשכב בסלון. עטפתי אותו בכירבולית, אבל הוא רצה פוך. הבאתי לו כרית, אבל הוא רצה שתיים. אחרי שגמרנו את סידורי המנוחה הנכונה, קפצתי לבית המרקחת והצטיידתי בכל תרופה המצויה בשוק. מאחר שאין לדעת ממה סובל המתוקי שלי, רכשתי את כל מה שניתן לי ללא מרשם. התייצבתי מול הגוש הנאנח שהיה פעם החבר שלי, מצוידת בתחמושת שבשימוש נכון יכולה להרוג כל תחלואה.

התחלתי מהקל אל הכבד: ראשית, ויטמינים ותרופות הומאופטיות. "אני לא מאמין בכל הממבו ג'מבו הזה", הצהיר צ' ועיקם את האף. "בחורה אינטליגנטית כמוך מאמינה בשטיפת המוח הטיפשית שמוכרים היצרנים של השטויות האלה?". בלעתי את כבודי והתפללתי שזה החום הגבוה שמעוות את צלילות מחשבתו של הפציינט שלי. אז עברתי למשככי הכאבים למיניהם, אבל גם איתם לא הייתה לי הצלחה גדולה: "הכדור הזה עושה לי בחילה, הכדור ההוא עושה לי פריחה, את הכדור הזה הורידו מהמדפים בארה"ב", וכן הלאה וכן הלאה. גם את הכדור שהוא הסכים לקחת נאלצנו לחתוך לחצי ובליעתו ארכה רבע שעה.

"אולי נמדוד לך חום?", הצעתי. "חום? לא היה לי חום מגיל 4. למה שיהיה לי עכשיו חום? אני נראה סמוק? העיניים שלי מבריקות? אני נראה כאילו יש לי חום? לא רוצה למדוד חום". אז מה הוא רוצה? המומה וטיפה מתוסכלת התפללתי שאולי החצי כדור שהצלחתי לדחוף לבכיין ישפיע, והוא יירדם לשעה שעתיים, אבל ה' לא הקשיב לתפילותיי. נהפוך הוא, היה נדמה לי שהוא מתגמל אותי בדיוק עכשיו על כל החטאים הקטנים שביצעתי בכל ימיי חיי.

"מאמי, אני צמא. יבש לי כמו סהרה בפה". עשיתי לצ' תה עם נענע, אבל הוא רצה צ'אי.
"מאמי חם לי", אמר בקול מסכן, אז פתחתי עבורו חלון. אבל הוא בעצם רצה משהו קר לשתות. אז מזגתי לו מים, מבלי לדעת שהוא השתוקק למיץ תפוזים.
 "מאמי, כואב לי הגוף", אמר הסובל, אז מילאתי לו אמבטיה חמה רק בשביל לגלות שהוא רצה מסאז'. "מאמי אני גוסס". זה היה השיא. רציתי להגיד לו "יאללה! תמות! תמות כבר!", אבל במקום זה רק ליטפתי לו את הראש והבטחתי לו שהכל ייראה הרבה יותר טוב מחר בבוקר.
כנראה שמשהו עזר כי צ' נפל לשינה עמוקה ואז, מותשת ועם כאבים ומחושים משלי, זחלתי למיטה בשקט מופתי, רק שלא אעיר את המפלצת החולנית.

ברוך השם, מחר בבוקר הגיע

בבוקר למחרת נדהמתי לגלות את צ' מחוץ למיטה, לבוש ומאורגן ליציאה מהבית. "מאמי, אין עליך! את מלכה! בחיים לא העבירו לי מיגרנה כל כך מהר וביעילות!", אמר הנסיך. "אין דבר העומד בפני הרצון" זה אחלה פתגם, לא כשהרצון הוא מליקת צווארו של בן זוגי. הודעתי לצ' חגיגית שבפעם הבאה, אלא אם נכרת לו איבר חיוני או שהוא יגלה שהוא נדבק באיידס, אין לו מה לבקש את עזרתי.
ואני אומרת, הכל עניין של חינוך קלוקל. כבר בגן מלמדים אותנו לשחק "רופא וחולה", והרי כולנו יודעות שבערך שם גם מפסיקה ההתפתחות המנטאלית של רוב הגברים. אז גננות נכבדות, רחמים. נסו משחק חדש, "איזה כיף לעשות ספונג'ה" למשל או "כמה טוב להביא פרחים". דורות שלמים ייצאו מורווחים ותהילתכן בקרב נשות הבכיינים מובטחת. מילה של מאמי.

תגובתו של צ':
אני מודה. גברים ומחלות לא הולכים ביחד. יהורם גאון הציג את זה בצורה הטובה ביותר בסיטקום המופתי "קרובים, קרובים". אבל מה, בכל שאר הזמן, כלומר כשאנחנו בריאים, אנחנו סוחבים, מרימים, צובעים, סותמים סדקים, מסיעים, מלווים, משלמים, עושים מילואים ואת כל אלה אנחנו עושים בשקט. אז בפעם הזאת בשנה שאנחנו קצת יותר מסכנים וקצת חסרי אונים, טפלו בנו. בבריאות ובחולי, וחשוב יותר בחולי, בשאר הזמן אנחנו יכולים פשוט לראות כדורגל או לשחק בפלייסטיישן.