"הבת זוג האחרונה שלי היתה כל כך סטרייטית, שהיא היתה צובעת את הציפורניים שלה בלק", מספרת לי ברגע של השמצת האקסיות ידידה לסבית חדשה שרכשתי לאחרונה. אני מניחה יד על הפה באימה. "את מתכוונת מחזק ציפורניים שקוף כזה, נכון?". "לא, לא", היא עונה באומללות. "לק אמיתי, אדום-ורד, פנינה רוזנבלום". היא מביטה סביב כדי לראות שאיש לא מסתכל, מנמיכה את קולה ללחישה ומוסיפה, "לפעמים היא אפילו היתה שמה ליפ גלוס".
"אלוהים!", אני מזדעזעת ומחבקת אותה בהזדהות. "אוי, מתוקה שלי. זה בטח היה בשבילך כל כך מפדח. מזל שנפרדתן". "כן", היא עונה בשכנוע עצמי מזויף. "באמת מזל. עוד רגע היא הייתה...היא הייתה בורחת עם איזה גבר". "בדיוק", אני מאשרת. "הלסביות בכאילו האלו. עוד חודשיים היא היתה אומרת לך שהיא בעצם בי, ואז היית תופסת אותה בשירותים כאן עם הברמן".
"וזאת שלפניה לא הייתה יותר טובה," היא ממשיכה ברחמים עצמיים. "היא העניקה משמעות חדשה למושג בוצ'ה. לא הייתה לה חזייה אחת בארון וכל התחתונים שלה היו בוקסר. שנה היא גידלה שערות על הרגליים והתעקשה ללכת ככה לים. ההורים שלי פתוחים, אני אומרת לך, אבל כשהיא באה לחתונה של אחותי בחליפה ועניבה הם ביקשו ממני לשאול אותה אם היא יכולה בצילום לעמוד בצד של הבנים כי גם ככה לא רואים מרחוק כל כך טוב."
נפרדתן? בטח זה לא היה באשמתך
זה תמיד סוף העולם כשקשר לא עובד. אם זה בגללך או בגללה – התוצאה זהה ואת נאלצת להיפרד ממישהי שהיה לך טוב איתה במקרה הטוב או שאהבת אהבת נפש במקרה הרע. ואז את צריכה להסביר לכולם למה אתן כבר לא ביחד. כאן מרימה את ראשה המכוער אחת המעלות היחידות בהיותך לסבית – העובדה שהסטרייטים מאמינים, באמת ובתמים, שאת לא שיפוטית רק בגלל שאת לסבית, ושקיבלת באהבה את כל הצדדים החיוביים והשליליים של זוגתך. כל כך קל להאמין בזה בעצמך – כיוון שאז, אם הכל לא היה ורדים ושושנים בכל צבעי הקשת, זו מן הסתם לא אשמת אף אחת מכן. אבל במיוחד לא אשמתך.
כל כך קל לתרץ לעצמך למה הקשר התפרק, להאשים את מוסד הגאווה ולהשתמש בהגדרות הכל כך נוחות שלו. כנראה שפשוט הייתן שונות מדי – היא הייתה פמית, את בוצ'ה ואת מעדיפה לצאת עם מישהי שיש לה יותר מכנה משותף איתך. היא היתה מופנמת, את מוחצנת ואת רצית להתנשק בקניון והיא להחזיק ידיים מתחת לשולחן. שתיכן הייתן פמיות מדי אז לא היה סיכוי שזה יעבוד כשאין מי שיודעת להחליף נורה. וכשאת באמת זועמת וכואבת ודומעת, לפעמים אפילו שתי דקות אחרי, ונראה שהעולם עומד להתמוטט תחת רגלייך – את אומרת לעצמך ולכולם שהיא בכלל היתה סטרייטית.
כך, בעוד שחברותיי הסטרייטיות זקוקות ליצירתיות כדי לשכנע את עצמן ואת הסביבה שהאקס בכלל לא היה רומנטי כשהביא שני ורדים ושוקולד ("זה היה סתם דביק מצידו"), ולקבוע שכשהוא שטף כלים אחרי כל ארוחת ערב זה ממש לא אומר שהוא היה מתחשב ("פשוט חסר אופי וכנוע") – לקהילה הגאה הרבה יותר קל. ההומו שלא אהב אותי הוא בכלל סטרייט, הבחורה שזרקה אותי בטלפון הייתה בארון, והיא פשוט פחדה מההורים שלה. בוצ'ה, פמית, סטרייטית – כל אחת מההגדרות האלה היא סיבה הרבה יותר טובה מהתירוצים הרגילים לפרידה: כך את יכולה להסיר מעצמך את האחריות, כי הרי זה לא היה בשליטתך. לא צריך אפילו להיכנס להאשמות מסוג "רזה מדי", "שמנה מדי", "מכוערת" או "בעלת צחוק מעצבן". לגייז יש סיבות יותר "ברורות" ופחות "קטנוניות" לסיום הקשר.
מה לעשות, לפעמים זה פשוט לא מסתדר
אבל אחרי שאי אפשר יותר לשקר לעצמך, והצחוק שלה חסר, והתחושה של החזה החם שנלחץ אל שלך, הנשימות בחושך, והעיניים האלו – אז התירוצים, עד כמה שהם גדולים וחשובים וחזקים יותר משל הסטרייטים, חוזרים להיות רק תירוצים, ואנחנו נסוגות לאחור ומנסות למצוא עוד משהו, עוד מגרעת קטנה בבחורה שזרקה אותנו, משהו שיעזור לנו להרגיש יותר טוב. ולא מצליחות. כי זה לא באמת לא משנה אם החיוך שלה היה עקום או שהאוזניים שלה היו גדולות – בדיוק כמו שזה לא באמת משנה אם היא הייתה בוצ'ה מדי או פמית מדי או סטרייטית מדי, אם היא שרפה את כל החזיות שלה בגיל 12 או שאפילו לנעלי הבית שלה היו עקבים באורך חמישה סנטימטרים. את רק זוכרת איך היא אמרה "אני אוהבת אותך."
זה לא שאנחנו לא שיפוטיות. אבל אולי פשוט לא ממש אכפת לנו מכל אותן קונספציות של נשיות וגבריות. העובדה היא שכשאת נפרדת, אז הנונשלנטיות כלפי המראה החיצוני – העובדה שנשים שאוהבות נשים רוצות אותן כמו שהן, בלי מסכות והסוואות, בג'ינס וטי שירט, בלי לבקר במספרה לפני כל דייט ובלי דיאטות – נראה בעינייך פתאום נורא כל כך. כי כשאת לסבית, כל התירוצים השטחיים שניסית לתרץ לעצמך כדי להסביר למה אתן כבר לא ביחד מתפוגגים כמו אבק באוויר; אבל שברון הלב נשאר, ואת נאלצת לקבל את העובדה שלפעמים זה פשוט לא מסתדר.
יש לכן משהו להגיד לרותם? נסו אותה במייל.
ויש כאלה שבכלל לא מוצאות אהבה. בואי לבדוק את סדנת הקואוצ'ינג לזוגיות שלנו.