בחייה של כל לסבית יש רגע שבו היא חושבת לעצמה: "לו הייתי סטרייטית, דה-בה-דה-בה-דה-בה-דם". בדרך כלל מדובר ביותר מרגע אחד. למעשה, כמה מהלסביות הכי גאות ושלמות עם עצמן שהכרתי אמרו את המילים האלו בכמה צמתים מרכזיים ביותר בחייהן – למשל, כשהבינו ששוב אין כסף לנסוע לחו"ל ממשכורת של שתי בחורות, או כשחרקו שיניים בניסיון לאמץ, או כשגירדו כסף לשלם לעורכת דין על הסכם רכוש במקום לגרד כסף לשלם לאולם אירועים ומעצבת שמלות כלה, או כשנתקעו עם דילדו דו-ראשי ב... טוב, אולי את זה המצאתי.
אצלי, בכל מקרה, רגע הפזמונאות הנדיר הזה קורה בדרך כלל בפתחה של מסיבת נשים. אתן יודעות על אלו מסיבות אני מדברת, גם – ובעיקר – אם אתן סטרייטיות. אותן מסיבות מתלהבות בחורים שכוחי אל בדרום תל אביב שבהן המוזיקה היא תמיד אותה מוזיקה, המופעים הם תמיד אותם מופעים והמחיר של הבירה הוא תמיד אותה שערורייה.
תשאלו כל עורך תרבות או מנהל מדור בילויים בעיר הזאת, וכולם יגידו לכם שהלוואי על כל סטרייט כמות מקומות הבילוי האינסופית שיש לגייז בעיר הזאת. הבעיה היא שאותם עורכים לא מבינים שב-99 אחוז מהמקרים, "גייז" משמעו הומואים. כידוע, בין מסיבות של הומואים ולסביות לא מערבבים. זה בשר וחלב, ולסביות לא מעוניינות לראות הומואים מפזזים לצלילי אבבא יותר משהומואים מעוניינים לראות לסביות נצמדות זו לזו לצלילי נורה ג'ונס (כן, כל חלק של המשפט האחרון הוא הכללה גסה. תתמודדו).
ונכון, ל"גייז" יש אינספור מקומות למסיבות, בילויים, שתיית קפה וענטוז ברחבי העיר. ללסביות, לעומת זאת, כבר אין אפילו את המינרווה המסריחה ואפופת העשן.עכשיו נשארנו עם הג'ואיש פרינסס, אולי ג'וז ולוז ו"ליינים" נודדים בכל מיני מקומות (שירזי, למשל), שבהם הכניסה ללסביות מעודדת בהחלט, במיוחד על ידי עשרות הגברים החרמנים הבוהים בהן מקצות החדר ומסתירים את עיניהם בבירה תוך כדי טענה שהם ידידים של בעלי המקום.
אבל לא, אלו לא הבילויים היחידים ללסביות בעיר הזאת. יש גם קולנוע הומו-לסבי בסינמטק וב"אוזן השלישית" מדי פעם, משמע באפי וזינה גרסת 1920. שלוש שעות של קולנוע שחור-לבן, איטי ומייסר, שבסופו הגיבורה הראשית קורצת לתלמידתה האהובה. סוף. עשרות לסביות יפות נפש בקהל מזילות דמעה והולכות משם לערב הקראת שירה, עוד המצאה מקסימה שבוודאי מקורה העולמי בלסביות, שכן איש מלבדן לא היה מצליח לחשוב על עינוי פלצני מתקדם כל כך. קרי: לעמוד (חס וחלילה שיתנו לנו כסאות, אנחנו צריכות להזדהות עם סבלן של לסביות לאורך הדורות) במשך שעות במועדון תת קרקעי קטן, יקר ומסריח (אתם מבחינים במוטיב החוזר, נכון?), ולהקשיב לצעירה ענוגת עיניים קוראת את מיטב ייסוריה מבין דפי ספרה החדש, עכשיו ב-29.90 בכל סניפי סטימצקי: את שאהבה נפשי/ מה יפו עינייך/ נפלאה אהבתך לי/ וגם יפים שדייך.
סן פרנסיסקו לא מחכה לי
לפעמים, באותם רגעי לו-הייתי-סטרייטית אני מייחלת לערבים כיפיים על חוף הים, או על סירה במרינה, או סתם במועדון שאינו קטן ומסריח. אני מייחלת לפיקניקים של סטרייטים בפארק, למפגשים חברתיים שאינם על טהרת ההעדפה המינית (מה, חסרות סיבות לכנס לסביות? מרתון של באפי וזינה גרסת 1990, נגיד?), לערבי פנויים פנויות שלא ארגן איזה גוף מסחרי שגם דורש מכם לשלם על מלון בנתניה בדרך.
בקיצור, אני מייחלת לחיות בסן פרנסיסקו.
מצד שני, יטענו ידידותיי הלסביות ושאר קוראות המדור, אנחנו הבאנו את זה על עצמנו. אם היינו רוצות לצאת בכמות שההומואים יוצאים, היו לנו מספיק מקומות בילוי. אבל ידוע היטב שכל לסבית שיוצאת מהבית עושה זאת למטרה אחת בלבד – לשוב הביתה עם בחורה ולהעביר את חפציה והחתולה כבר באותו ערב, ולא לצאת יותר לעולם. מקסימום לצימר. טוב, לא כל לסבית. יש גם את אלו שאוהבות לחזור עם בחורה אחרת הביתה בכל לילה. אבל אין הרבה באמצע.
ואולי זו הביצה והתרנגולת, מעגל קסמים שתחילתו בעשן סיגריות ומוזיקה גרועה ובירה יקרה שמבריחה אותנו הביתה וסופו בחוסר רצון כללי לצאת מן הפוך, כך שעשן הסיגריות שאין מי שיספוג אותו נעשה סמיך יותר והמוזיקה שאין מי שיבקר אותה נעשית גרועה יותר והבירה שאין מי שיקנה אותה נעשית יקרה יותר. מצד שני, בהתחשב בהיעדר מקומות הבילוי, אף אחד לא יכול באמת להאשים אותנו שאנחנו עצלניות. לפחות מקום בילוי אחד השנוא על כל בני האדם נחסך מלסביות בסדרתיות – חתונות. ברחמיה הרבים, המדינה אסרה עלינו להתחתן, וכך חסכה מאיתנו את האוכל המגעיל בבופה, מוזיקה מזעזעת, ודודות של אנשים אחרים.
יש לכם מה להגיד לרותם? תנסו אותה פה: shewantgirls@gmail.com