קצת לפני יום הולדתי ה-32 פינטזתי לי ביני לבין עצמי, ששנת הל"ב בחיי תהיה בסימן הלב שלי ואני כנראה עומדת להתאהב עד כלות. אבל לפני שהספקתי להגיד "אוקייקיופיד" חלפה לה חצי שנה, והאהבה טרם התדפקה על דלתות ליבי. אבל משהו אחר כן – האומץ. אומץ לב הגיע ובשפע.
כבר לא מעט זמן אני מהרהרת לי במחשבות בזמן שאני נוסעת באוטובוסים ורואה כל מיני גברברים חמודים, על כך שמעולם לא היה לי האומץ לעשות איזה מוב ולהתחיל עם אחד מהם בעצמי. ולא, לאכול בננה בחושניות לא נחשב למוב, וגם אם כן גם ככה כולם תקועים עם הפרצופים שלהם בתוך הטלפונים ובשביל מי אני טורחת בכלל?
השתעשעתי עם עצמי ברעיון שאולי יהיה נחמד להכין מראש איזה פתק עם משפט חמוד ומספר הטלפון שלי, כזה שאוכל לשלוף מהתיק כמו ג'וקר ברגע הנכון ולעשות איזה מהלך מנצח. אבל זה נשמע לי קצת קריפי, אז ויתרתי.
"תעשי את זה, תעשי את זה, תעשי את זה"
אבל מסתבר שצריך רק בחור אחד חמוד ובלתי מזיק כדי להוציא ממני את האומץ. והוא היה שם יום אחד על האוטובוס שלי, כמובן ביום בו הייתי הכי עייפה ולא יפה בסוף יום עבודה מתיש. הבחנתי בו כשניסיתי להתמקם באמצע האוטובוס ולמצוא לי איזה עמוד פנוי לחבור אליו, כדי שלא אעוף בזמן הנסיעה. הוא ישב ליד החלון והכיסא שלידו היה תפוס. מבטינו הצטלבו רנדומלית לחצי שנייה ולא ממש חשבתי שהוא הבחין בקיומי, לא כמו שאני הבחנתי בקיומו בכל אופן. ואז האוטובוס החל לנסוע – וכך גם רכבת המחשבות בתוך הראש שלי.
"תעשי את זה. תעשי את זה! את יודעת מה? תכניסי את היד לתוך התיק ותפשפשי בו. אם יש שם עט זה סימן ואת עושה את זה! בטח אין. אבל אם יש את עושה את זה!"
הייתה שם עט.
"טוב אז פתק. כי מה הסיכוי שתמצאי גם פתק בתוך התיק? לא גדול, נכון? אז קדימה. פשפשי."
היה שם גם פתק.
וככה, ביד רועדת אחת, כשהשנייה מחזיקה את העמוד כדי לא לעוף, כתבתי על הצד הנקי של הפתק המשומש שמצאתי "חשבתי שאתה חמוד" ואת הטלפון שלי. בגלל שרעדתי כל כך, חצי מהתרגשות וחצי מהעובדה שליהטתי שם כמו לוליין עם יד אחת על העמוד, יצא לי כתב יד של ילד בן 10. אבל בינינו, כל האקט הזה של להעביר למישהו פתק לגמרי מזכיר שיעור היסטוריה משמים בכיתה ד', אז יצא מתאים איכשהו.
המשכתי לעמוד ליד הכיסא שבו הוא ישב לאורך כל הנסיעה. הוא בכלל היה עם אוזניות מנותק מכל הסיטואציה, חלק מהזמן אפילו עצם עיניים ונראה מנומנם. אבל אמרתי לעצמי, בסדר, שינוח בינתיים, כשיגיע הרגע אני כבר אעיר אותו.
התוכנית הייתה לחכות עד לתחנה שלי, לתת לו את הפתק שנייה לפני שאני יורדת מהאוטובוס ואז לברוח. ובמקרה שהוא יקום וירד לפניי – לתת לו אותו שנייה לפני שהוא יורד.
מצחיק איך הדופק שלנו יכול לעלות כל כך גבוה רק מהמחשבה על משהו שאנחנו רוצים או עומדים לעשות. כל הדרך שקשקו לי הרגליים ודמיינתי שוב ושוב את הרגע בו אפנה אליו, בניסיונות עיקשים לשכנע את עצמי לעשות את זה ולא להתחרט. הפתק היה בידי כל הזמן הזה ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני יורדת איתו מהאוטובוס, כי אם אעשה זאת ארגיש הכי פאתטית בעולם. כתבת את הפתק? את חייבת לתת לו אותו.
ואז הגיעה התחנה שלי. אני לא יודעת אם היו מעורבים אפקטים מיוחדים ברגע הזה, אבל אני לגמרי חוויתי את השניות האלה בהילוך איטי. רגע לפני שהאוטובוס שלי עצר, התכופפתי קדימה מעל כל האנשים שעמדו ביני לבין הבחור. נגעתי לו בכתף מאחורה והוא הסתובב. הוא הסתכל עליי. אני עליו. שמתי לו את הפתק ביד. הוא חייך אליי. חייכתי בחזרה וירדתי מהאוטובוס.
בום!
רציתי לצרוח מאושר. איזה כיף!!! איזה רגע עילאי של אומץ לב בהתגשמותו. פחדתי והלכתי ישר אל תוך הפחד. כבשתי אותו. ניצחתי אותו. הרגשתי אושר שאי אפשר להסביר במילים והלב שלי כמעט פרץ החוצה מהחזה.
באותו הרגע כבר לא היה לי אכפת מה הוא יחשוב או האם הוא בכלל יתקשר. למעשה, הוא היה רק שחקן משנה בהצגה שלי. זה היה לגמרי ביני לבין עצמי. והייתי כל כך גאה.
אבל הקארמה או היקום היו בעדי באותו יום והחליטו לסדר לסיפור הגבורה ההירואי שלי גם סוף מרגש. כי מכל הבחורים החמודים בעולם אני בחרתי לתת פתק לאחד חמוד במיוחד, שסימס לי אחרי חצי שעה הודעה מרגשת בה כתב: "היי, אני שרון, את חושבת שאני חמוד וגם חושב שאת ממש חמודה, לא סתם הסתכלתי. אבל יש לי חברה. לתת פתק באוטובוס זה הדבר הכי אמיץ שאני מסוגל לחשוב עליו. את מהממת!"
ואם זה לא קלוז'ר גבירותיי ורבותיי, אני לא יודעת מה כן.