שבע שנים אחרי שהכרנו, נאות הגבר בחיי להציע לי נישואים. הוא אמנם לא כרע ברך, אבל בהחלט עשה כבוד למסורת הרומנטית עם סבך שקרים וצימר אחד. מעבר לקיטש המלוקק (ששמחתי לאמץ מהר מאוד אגב) היה משהו גדול אחר בהצעה שלו: לראשונה מזה זמן רב, התרגשתי מהבחור שלי.
שגרה יכולה להיות נעימה, אבל אלוהים כמה שהיא משעממת
שבע שנים זה לא מעט, אתם יודעים. בשנה הראשונה עוד פרפרתי ממנו בכל פעם שהוא אחז בידי. בשנייה התאהבתי בשגרה והודיתי לאלוהים על שנמצא איתי מישהו שלא חושש מקצת שערות ברגליים. בשלישית גדל מספר הריבים וכך גם ההתפייסויות. אחר כך גם הגיע "שלב הפיפי" – השלב שבו את לא מתביישת להיכנס לשירותים כשהוא בחדר, שלב הפרחת היונים – בו אין לו בעיה לפלוט גזים לידך בלי הכרה, ויחד איתם שלב החיטוט באף, מריטת השערות בפינצטה ועוד שלל מחוות אינטימיות עד גועל שכאלה. בוטה ככל שיישמע, זה בדיוק מה שרציתי. זוגיות של ממש. לא פלסטיק, לא כאילו. אמיתית.
אלא מה, כבר הייתי בטוחה שאין יותר הפתעות וריגושים אלא רק שגרה מוכרת, ועד כמה שהיא יכולה להיות נעימה, אלוהים כמה שהיא משעממת. כנראה שהאח הגדול שם למעלה בדיוק כיוון את מצלמתו לרחשי ליבי שכן בדיוק בשלב הזה, בו מאסתי בשגרה המיוחלת כל כך, הבחור שלי הגיע עם ההצעה. "אנחנו כבר שבע שנים יחד", מלמל באוזניי נרגש ומגומגם ביחידת הנופש הצפונית שאליה חטף אותי. פתאום הייתי כל כך נבוכה להביט לו בעיניים. הרגשתי כמו אחת שהרגע הזמינו אותה לדייט ראשון. זה היה רגע טהור ונקי, הבזק של פעם: הרגע הזה שבו את יודעת שאת עוד יכולה להרגיש פרפרים בגלל האיש שלך. שלמרות כל השנים שחלפו, המים מתחת לגשר, הריבים, התענוגות, המוכר והידוע, כנראה שיש לכם חתיכת בסיס יציב, וברגע שמנענעים לכם קצת את הספינה, מנקים מעליכם את אבק השגרה – אתם מיד הופכים לטינאייג'רים סמוקים שמגלים מה זה רומנטיקה.
לא, אתה שמופי
יומיים אחרי סוף השבוע הדביק והמפרפר הזה הגעתי לעבודה ובישרתי לאומה על החדשות. "אז מה? ואיך? ומה אמרת? ומה הוא עשה? ואיך הרגשת? ומתי מתחתנים?", שטף אותי תחקיר ביטחוני מקיף שרק נשים יודעות לערוך. עניתי על כל שאלה והשתדלתי מאוד שלא להיראות מתלהבת מדי. רק מדי פעם הרמתי את היד, התבוננתי בחישוק שיושב לי על האצבע והרגשתי איך הלב שלי מפמפם מבעד לחולצה. יומיים אחר כך שוב היו צעקות במסדרון. עוד אחת נפלה. קיבלה הצעה. "אז מה? ואיך? ומה אמרת? ומה הוא עשה? ואיך הרגשת? ומתי מתחתנים?". הפעם היה זה תורי לתחקר, ואחרי שניסיתי לשווא להימנע מהשוואות בין ההצעות, לא יכולתי שלא להגיע למסקנה שהבחורה מאוהבת הרבה מעבר לרעמת השיער הבלונדינית שלה.
הם הכירו לפני שבעה חודשים. הם עדיין בשלב הזה, שבו את מתרגשת לפגוש אותו, ממתינה לו בפתח הדלת עם כותונת סקסית, חוששת שהעלבת אותו ומיד ממהרת להתנצל וכמובן נזהרת שלא לחשוף בפניו את השומה המכוערת בגב, או את המחשבות האמיתיות שלך, הרגשות הכמוסים, הסודות האפלים וכל מה שיקלקל את העיוורון. כי זאת התקופה שבה אתם עדיין עיוורים מאהבה, לומדים להכיר זה את זה, להבין מי נגד מי. ואז פתאום מגיעה החתונה. והו-הא, כמה שהמשפחה שמחה. ואת לומדת להכיר לעומק את החמות לעתיד, מתוודעת לפוליטיקה במשפחה ובעיקר לעובדה שאתם כל כך בני מזל ואוהבים אפילו יותר משחשבתם.
הוא מכיר את השטיקים שלי ואני את שלו
ומה קורה אצלי? טוב, תודה. את החמות אני כבר מכירה, את הפוליטיקה במשפחה עוד יותר. הוא מכיר את השטיקים שלי ואני את שלו. הוא לא צריך לדבר יותר מדי. אני דווקא כן, אבל סתם כי כזו אני. אנחנו מבינים אחד את השני בשתיקה. יודעים למה לצפות ואיך החיים שלנו ייראו. עם סטיות קטנות בסיבוב. אז כן, נאחד חשבונות בנק. אבל בינינו, הוא כבר יודע כמה אני מבזבזת ועל מה, ואני כבר יודעת שהוא משתמש רק במזומן ורק כשממש צריך.
והם, שהכירו רק לא מזמן? הם עדיין חדשים בכל זה. הם מאוהבים קשות, מרחפים על ענן רומנטי ולא רואים אף אחד ממטר. בכנות? זה קצת צובט לי בלב. הריגוש הזה של ההתחלה, הטלפונים הבלתי פוסקים והמתח המיני שלא נגמר.
אבל אחר כך, כשאני מגיעה בערב הביתה ומניחה עליו את הראש, במקום המוכר כל כך שכאילו נברא עבורי, במקום שבו נוח לי כל כך, אני מבינה – גם להם זה יעבור. כי חתונה זה בדיוק כמו לנהוג במכונית בפעם הראשונה: לא באמת משנה אם עברת טסט ראשון או חמישי, בסופו של דבר כולנו נקבל את החותמת לנסוע אל האופק, והוא יהיה מדהים ורומנטי בדיוק כמו שרצינו, עם או בלי פרפרים. ובכלל, פרפרים מוערכים יתר על המידה.