שולחן ירוק ועגול, מנורה עמומה מעל, ארבעה חברים טובים יושבים סביב ולרגע ערך החברות מתפוגג, כולם הופכים ליריבים מושבעים.
"שימו את הקלפים על השולחן". בין רגע משתרר לו שקט סביב. אחד לוגם מבקבוק הבירה שלידו, כדי להקל קצת על החשש. אחד מעשן עוד סיגריה, כדי להירגע מעט. אחד מסדר את כל הצ'יפים מחדש כדי להסדיר את הנשימה, והאחרון, לו יש קלפים מנצחים ביד, הוא רק מנסה לשמור על קור רוח כשהקלפים יפתחו.
אני זורם, את זורמת, אנחנו זורמים
יש לו 2 חמישיות ביד, אז למה לעזאזל הוא מדליק עוד סיגריה?!
כי קיים חוסר ודאות. זוהי תחושה קשה לעיכול, כל הזמן התקווה יושבת לנו על הכתף וגורמת לנו לדמיין, ולהאמין שאולי מה שאנחנו כל כך מצפים ומייחלים לו, יקרה בסוף. הוא יודע שהוא כנראה הולך להפסיד, אבל עדיין קיים הסיכוי הקטנטן הזה שאולי כולם מבלפים.
אלכוהול. איך הומר סימפסון אמר? "הסיבה והפתרון לכל הבעיות בחיים". צ'ייסר אחד יותר מדי ומצאתי את עצמי איתו. נכון, זאת רק הייתה נשיקה, אבל הסמסים לא איחרו לבוא אחרי אותו ערב. הקסם שלו והמצב הרגיש שלי באותה תקופה הובילו לכך שמצאתי את עצמי, או יותר נכון מצאתי אותו, במיטה שלי.
"בואי נזרום". שונאת את צמד המילים האלה, אבל הרי כולנו רוצים להיתפס כאנשים זורמים וקלילים, לא? אז זרמתי. המפגשים החלו להיות תכופים יותר, שיחות טלפון לתוך הלילה, ופתאום הוא נהפך להיות החבר הכי קרוב אלי. אפילו ניצוצות קנאה התחילו להתגלות אצל שנינו, אבל היי, מילת המחץ "מחויבות" לא נכללת באריזה "זרימה".
"אני בכלל לא מאוהבת, רק נחמד לי איתו"
"בואנה, הוא זכה בכל הקופה", חבר טוב סיכם לי את הכל במשפט אחד. ואני, בתור ישראלית ממוצעת, לא מוכנה לצאת פראיירית! לא על חשבון הגב שלי! "תגידי לו כבר איך את מרגישה", הם גערו בי. "את בסוף תפגעי, חבל".
כן, ידעתי שהם צודקים. הרי ככל שאני נשארת שם, בין הזרועות הגדולות והמחבקות שלו, לבין החיוך שחודר היישר לתוך קופסת האבן ששוכנת בתוכי, המצב שלי מתדרדר, ועוד רגע באים לחבר אותי למכונת הנשמה.
אז ניסיתי להקשיב לכל הקולות שמהדהדים לי בראש, פרסתי את הקלפים על השולחן האישי שלי והסתכלתי לתוכם – אבל מצאתי את עצמי מתכחשת אליהם. אני בכלל לא מאוהבת, טוב לי איתו, זה הכול. יכול להיות שאולי קשה לי המחשבה שהוא לא שלי, אבל זה סתם בגלל שאלוהים חילק לנו את הקנאה.
חוסר הוודאות לא נתן לי מנוח. הוא נסע איתי כל הדרך לעבודה, ישב לו שם בשקט בין השניצל לפתיתים השרופים, טפטף לו לאט במקלחת החמה בסוף היום.
"מה את רוצה? נו תגידי כבר!" הוא פתאום שם לב שהגלגלים בתוך הראש שלי התחילו לפעול, ומס הכנסה בא לקחת לו נתח מהפרס הכספי. נשמתי עמוק ועניתי - "אותך".
זהו. הקלפים נפתחו, החיוך חזר אלי, תחושת ההקלה המפורסמת הייתה מנת חלקי, השלווה והשקט חזרו לחיי. פתאום הבנתי, שכבר לא אכפת לי מה תהייה התשובה שלו או איך הוא יגיב - העיקר שיש לי תשובה.
ההקלה היא כאשר נפטרנו מהקלפים. זה כבר לא משנה מי ניצח, העיקר שחזרנו לנשום שוב באופן סדיר. זהו, אפשר לכבות את הסיגריה עכשיו.
התאהבת? התאכזבת? ספרי לנו על זה! שלחי אלינו טקסט ל-women@mako.co.il. טורים שיפורסמו יזכו את הכותבת שלהם במתנה - סדנת איפור אישית בשווי 290 שקלים באחד מסניפי איל מקיאג' ברחבי הארץ