איך קרה שתוך כמה חודשים סטוץ קיצי מטופש הפך למעט יותר ונגמר בהרבה פחות?
בהתחלה לא ידעתי אם בא לי בכלל להתייחס אליו כשהוא בא לדבר איתי. הוא כל כך לא הטעם שלי, לא דומה לאף אחד שהייתי איתו קודם - אבל החיוך שלו היה של אחד כזה שבטוח בא מבית טוב, עשה תפקיד קרבי בצבא ומתייחס מקסים לבנות המין היפה.
אז למה לא, בעצם? מה כבר יכול לקרות? הרי צריך הרבה יותר מילד עם חולצה של בוב מארלי וצמיד חוטים מתאילנד כדי לפגוע בי. אפילו לא היה אכפת לי אם אני אראה אותו ביום שלמחרת. הוא היה סתם מישהו נחמד להעביר איתו את השעות הקרובות.
סרט ההמשך של גריז, בכיכובי
ופתאום יצא שהילד עם החולצה של בוב מארלי היה חלק מהשעות הקרובות שהפכו לימים הקרובים שהפכו לחודשים ומילאו את כל הקיץ שעבר. והוא היה אחלה חמוד, באמת, מתנהג מקסים, אומר את כל מה שבחורה רוצה לשמוע, מחייך לאנשים ברחוב וכל השטויות האלה. לפעמים הרגשתי שאולי אני אפילו יותר רעה ממנו, הרי אי אפשר להעביר איתי שיחה אחת בלי שאיזה "כוס אמק" או "בן של זונה" יפלח את האוויר. והוא? הוא מבקש סליחה אפילו כשהוא אומר, לא עלינו, שיט. אבל זה לא הפריע לו, זה דווקא די הצחיק אותו שבחורה עם פרנץ' ועקבים יכולה לקלל כמו פועל בניין. הוא חשב שזה חמוד.
בכל מקרה, נראה היה שיש אי שם עט שרק מחכה לכתוב את הקיץ של אותה השנה ולהפוך אותו לחלק השלישי של גריז או של ריקוד מושחת או של כל צ'יק פליק קיצי שהוקרן אי פעם על מסך הקולנוע. אני שונאת סרטים כאלה, זה מחליא אותי, אבל אז נהייתי לכוכבת הסרט, לזו שרצה בשמלה מנוקדת אל ידיו של אהוב ליבה והוא תופס ומניף אותה אל על, וזה היה נהדר.
*
הסלולארי מצלצל.
"אני טס".
"מה?"
"אני טס".
"אוקיי... לאן? מתי?"
"להודו, בשבוע הבא"."מתי תחזור?"
"אני לא יודע, אבל אני רוצה שתבואי איתי".
ניתקתי.
בערב באתי אליו לדירה, והוא פתח לי את הדלת עם החיוך הדבילי הזה שמרוח לו על הפנים מהיום שנפגשנו. אנחנו אוכלים ארוחת ערב ואני לא מוציאה הגה, לא מסוגלת להרים את הראש מהצלחת ולהסתכל עליו. אני חושבת מה להגיד, ולא מצליחה לנסח משהו שישמע מתאים לסיטואציה. והרי מאז שהוא התקשר בצהרים אני רק שוקדת על הכנת המונולוג שישאיר אותו פה או לפחות יחזיר אותו כמה שיותר מהר.
בואי איתי, נחפש שם אותי
ואני עצבנית, פתאום הכל מרגיז אותי, הנעליים שלו, החולצה המרופטת, הכלים בכיור, השיר שמתנגן ברקע, הדירה הזאת, העיר הזאת, הצלקת על היד, אפילו הפסטה המסולסלת הזאת עושה לי חשק לשבור למישהו את הפרצוף.
לא בא לי לצאת כבדה. זה מה שכולם אוהבים בי, שאני יודעת לקחת דברים בקלות. אני מצליחה להגניב אליו מבט קטן, אבל רואה שהחיוך המרגיז עוד שם, ומיד מחזירה את העיניים לפסטה. מה הוא מחייך, האידיוט? שיגיד משהו.
"אז את באה איתי?" הוא שאל ונגע לי ביד.
האינסטינקט אומר להפליק לו, אבל אני בחרתי להזיז את היד בעדינות שרומזת את התשובה לשאלה שהופרחה לאוויר.
"מה יש לי לחפש שם?", שאלתי אותו, כשהאישונים עוד שקועים עמוק בצלחת.
"אותי", הוא ענה. לא הסתכלתי עליו, אבל היה קל לשמוע שהחיוך עוד שם.
חשבתי לעצמי שזו תשובה פשוט מטומטמת, אבל אולי כושר השיפוט שלי לא היה משהו באותו הרגע, כי כנראה שכל דבר שהוא היה אומר היה נשמע לי פסול במידה כזו או אחרת. הצלחתי להרים את הראש ולהגיד לו שאני לא אבוא להודו רק כדי שהוא יוכל לחפש את עצמו, בזמן שאני את עצמי כבר מצאתי מזמן. ראיתי איך החיוך שלו דועך. הוא היה מופתע, אשכרה היה בטוח שאני אבוא איתו.
"אז מה את רוצה שנעשה?"
"אני לא יודעת, זה היה רעיון שלך, תגיד אתה".
הוא אמר שהוא כבר בן 25, ושהוא עדיין מרגיש שהוא לא מכיר את עצמו מספיק טוב, שהוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות עם החיים, לא סתם הוא פרש באמצע שנה א'. הוא חייב לנסוע לחשוב, הוא לא יודע לכמה זמן, אבל זה בטוח לא ייקח כמה ימים. הוא היה רוצה שאני אבוא איתו, אבל הוא יודע שאני בכיוון הנכון, והוא לא רוצה להיות זה שיהרוס לי, אבל אולי בכל זאת, כי יהיה לנו כל כך כיף ביחד.
באותו הרגע הצלחתי להשלים את התמונה שלי לגביו. הוא ילד אבוד שכלוא בגוף שקצת גדול עליו, המרוץ מלחיץ אותו, הוא תמים מדי, הוא חייב להתבגר. יכול להיות שהוא ראה יותר מדי סרטים וקרא יותר מדי ספרים על מסעות בעקבות העצמי, וכמו הילד שהוא, הוא בלע כל מילה בשקיקה.
קשה לי לעזור לו, זה כל כך רחוק ממני ואני לא מצליחה להבין, כי איכשהו למרות הגיל, תמיד הכל התיישב אצלי בול בזמן הנכון. אני לא יודעת מה זה ללכת לאיבוד, אני לא מבינה מה זה לא לדעת מה לעשות עם החיים. המרוץ הזה דווקא די מדליק אותי וגורם לי לרצות לבנות את המכונית הכי משוכללת ולהגיע לקו הסיום.
אני יודעת שזה כואב לו, אבל אני לא במצב רוח לניחום אבלים, גם לי כואב.
הסתכלתי לו בעיניים. "טוב, אז כנראה שזהו?", שאלתי בחיוך קטן.
"כנראה שכן. אבל אנחנו בסדר, נכון?"
"ברור שאנחנו בסדר, זה משהו שאתה צריך לעשות" (ברור שאנחנו לא בסדר, וברור שזה לא משהו שהוא צריך לעשות, אבל מי אני שאמנע ממנו?).
"אני מצטער שזה יצא ככה, לא רציתי לפגוע בך".
"תעשה לי טובה, צריך הרבה יותר מילד עם חולצה של בוב מארלי וצמיד חוטים מתאילנד כדי לפגוע בי".
הוא חייך. גם אני חייכתי, והיה ברור שבאף אחד מהחיוכים אין שמץ של אמת.
ז'טם, איי לאב יו, טרמינל
בכל השבוע שנשאר עד הטיסה עזרתי לו להתארגן לנסיעה. שנינו ידענו מה צפוי לקרות כשהשבוע הזה יסתיים, אבל חיינו בהכחשה מוחלטת. ההתנהלות שלנו הייתה של זוג שמתכנן ירח דבש, אבל למעשה תכננו בצורה מוקפדת את הפרידה שלנו.
בוקר הטיסה הגיע. הנסיעה לנתב"ג עברה כמעט כולה בשתיקה. כל אחד בתורו לקח נשימה ופתח את הפה, כמעט ואמר משהו, אבל התחרט. זה כבר נהיה כמו משחק – מי ישבר ראשון? ומי שמכיר את שנינו יודע שאף אחד לא ישבר ראשון, גם לא שנה אחרי. זה לא שלא דיברנו בכלל כל הנסיעה, אבל העניינים היו מאוד סתמיים, כמו מה הוא יעשה כשינחת ומה התכניות שלי להמשך השבוע. כאילו הוא נוסע לנסיעת עסקים של כמה ימים.
אנחנו נכנסים לאולם הגדול. הוא עם המוצ'ילה עליו, ובאיזשהו מקום אני מרגישה קצת כמו אמא שלו. הוא נעמד מולי, החזיק לי את היד, הסתכל עמוק בתוך העיניים, כאילו כתוב לי שם משהו שהוא מנסה לקרוא, ואמר "תכף נהיה סתיו, תתלבשי טוב, שלא יהיה לך קר". הוא נתן לי נשיקה על המצח והתחיל להתרחק, מבלי להסתכל אחורה, עד שנעלם בין ההמון.
נמל התעופה ע"ש דוד בן גוריון מלא באנשים: ילדים, מבוגרים, יהודים, ערבים, תיירים, כאלה שחוזרים וכאלה שיחזרו בקרוב. ויש שם שניים, אחד עם מוצ'ילה שנוסע לחפש את עצמו ואחת עם פרנץ' ועקבים, שכל מה שבא לה לעשות הוא לקרוע את האולם הגדול ולצעוק "כוס אמק". לראשונה מזה חודשים, שניהם מרגישים לבד.
אני יוצאת לחנייה, נכנסת לרכב ומתחילה לנסוע. השמש מסתתרת בין עננים אפורים, והחזאי מהרדיו אומר שהיום צפוי להגיע היורה. אני מחייכת לעצמי ומבינה שזה היה סיפור של קיץ, ושעכשיו הסתיו הגיע. אני צריכה להתלבש טוב, שלא יהיה לי קר.
רוצה גם לכתוב לנו איך שברו לך את הלב? שלחי אלינו טקסט ל-women@mako.co.il. טורים שיפורסמו יזכו את הכותבת שלהם במתנה - סדנת איפור אישית בשווי 290 שקלים באחד מסניפי איל מקיאג' ברחבי הארץ