זו היתה שיחת מסדרון כנה בין שלוש נשים על הבעיה הלא פתורה הזו שמזמזמת לנו באוזן 25 שנה מהחיים: אין לנו אמצעי מניעה טובים. אף אחת לא רוצה לקחת גלולות יותר, כי הן מדכאות ומנפחות וככל הנראה גם מסרטנות, וכל האפשרויות האחרות, הטבעות והמדבקות וההתקנים, עובדות בדיוק על אותו עיקרון, עם אותם הורמונים. "נשברתי, חזרתי לקחת גלולות", אמרה אחת. "זה פשוט מביך אותי", אמרה השנייה. "אני אישה בת 30 פלוס, נשואה ואמא, ובסוף כל חודש אני מחכה למחזור בפחד כאילו אני בתיכון".
בשלב הזה אני מתלבטת תמיד אם לקפוץ לשיחה, כי מה שאני הולכת להגיד נשמע משונה ותופס יותר מדי תשומת לב: יש אמצעי מניעה טוב, לא מסוכן, כמעט בלי תופעות לוואי. אבל משום מה, הוא אפילו לא על השולחן. "קונדומים הם אמצעי המניעה הכי טוב שיש", אמרתי.
קראו גם: למה הצעירים הפסיקו להשתמש באמצעי מניעה
בשלב הזה אני בדרך כלל מקבלת מבטים תמהים כאילו אני ילדה בת שש. קונדומים? באופן קבוע? כל השנים האלה? זה לא משהו שרק רווקות עושות? אז כן, אני בת 29, שמונה שנים בזוגיות, ובפעם האחרונה שבלעתי גלולה הייתי בת 17. מאז אני מסתובבת חופשיה בעולם, עם מחזורים לא סדירים ודימומים לא מפוקחים. מה אני אגיד לכן, הפתרון היה מתחת לאף שלכן כל הזמן.
כשמגרדים את השכבה הראשונה של התנגדות לקונדומים – "זה לא מוזר להפסיק באמצע" וכל זה – מתגלה די מהר הסיבה האמיתית לכך שהם אפילו לא עולים על הדעת בתור פתרון קבע: עם קונדום, גברים נהנים פחות. ובכן, תנו לי להגיד לכן משהו: הם נהנים מספיק.
כל התפיסה של קונדומים כאמצעי מניעה ילדותי, חד פעמי ומבאס מבוססת על אותה גזירה שנדמה שהציבור לא יכול לעמוד בה. הם נהנים פחות! שוד ושבר! בחייכן, תנו לי לחוות פעם אחת בחיים את מה שככל הנראה, על פי הקולות והלהיטות לעניין, גבר חווה אינסוף פעמים בחייו במשגל סטנדרטי. כשהם אומרים ש"הם נהנים פחות" אני מדמיינת בחור יושב מול פאי שוקולד רב קומות שהיקפו היקף של חדר שלם מוקף בצלמים של ספר השיאים של גינס וצועק "בלי כיבודים". יש לך כל כך הרבה עונג ואתה לא מוכן לוותר אפילו על חתיכה קטנה. הם נהנים פחות? גם מי שעובר ברית מילה נהנה פחות. פשוט יש לנו עוד כמה ערכים חוץ מ"כיף".
לא שיש לי התנגדות עקרונית, כמובן, שתהיה תמיד לכולם את מלוא החוויה האור קולית, בכיף, אבל כשמעמידים מול זה את תופעות הלוואי שנשים מוכנות לספוג בשביל למנוע הריון, ברור עד כמה לא הוגנת ופטריארכלית התפיסה לפיה לבקש מגבר לשים קונדום זו פעולה הקרובה לסירוס.
נכון, לא כולן סובלות מתופעות הלוואי, ואפשר להחליף בין הסוגים עד שמוצאים, אבל זה לוקח זמן, לפעמים הרבה מאוד זמן; רק מי שהתמודד פעם עם דיכאון מבין מה המשמעות של להיות שלושה חודשים בדיכאון. או ירידה בחשק המיני, למשל – זו נחשבת תופעת לוואי זניחה, שאפשר לנפנף, משהו שלא נורא לספוג באופן זמני, אבל מה הקלת הראש הזאת אומרת בעצם? שזה לא באמת משנה אם בא לנו או לא. אנחנו נעשה את זה בכל מקרה. וסרטן? נכון, אנחנו רגילים לשמוע שכל דבר מסרטן, וצוברים כל יום עוד כמה מעשים מסרטנים לקופת הסיכונים שלנו. אבל תחסרו מהמילה "סרטן" את המילה "הוא נהנה פחות" ותקבלו את התשובה: הסיכון שמצפים מכן לקחת על עצמכן כדי לספק לו חוויה מינית מושלמת הוא כמעט אינסופי.
יכול להיות שקל לי להגיד את זה כי אני עשירה מהבחינה הזאת: כשבן הזוג שלי ואני הבנו שאנחנו חזק בעניין אחד של השני ניהלנו את "השיחה", והיה ברור לו בדיוק כמו לי ששנינו לא רוצים לקחת סיכון כזה – לא לחלות בסרטן וגם לא סתם להיכנס לדיכאון. דיברנו על זה שכל אמצעי המניעה מבאסים ושלכולם יש חסרונות, אבל לקונדומים יש רק חסרון אחד והוא נסבל. זה אמצעי מניעה שמשתמשים בו רק כשצריך ולא 365 ימים בשנה, שום דבר לא יושב בתוך הגוף שלך באופן קבוע ולא עושה עליו שום מניפולציה, והמחיר של חפיסה רק קצת יותר יקר מחבילת גלולות – ויאללה, כמה סקס אתם כבר עושים.
וכן, כיף. ממש כיף. יש לי הוכחות. ואם עוקבים אחרי לוח השנה כמו שצריך, יש גם לא מעט ימים שאפשר בלי, ואז עוד יותר כיף. אני יודעת שלא לכולן יש זוגיות כמו שלי, אבל אם יש לך, תני לזה צ'אנס. זה ממש פשוט. תפסיקי את הגלולות, תורידי אפליקציה שעוקבת אחרי המחזור שלך, לכי לסופרפארם. את חופשיה.