מיכל הראל (שם בדוי) | בת 56, עקרת בית

"ישבנו יחד סביב המדורה, חבורת נשים שיצאנו בקבוצה למסע בהודו. ערב היכרות. כל אחת סיפרה מעט על עצמה, על עיסוקיה והישגיה. כשהגיע תורי לספר על עצמי, אמרתי בלי היסוס, 'אני מיכל, בת 56, עקרת בית למופת, מגדלת שני בנים ומפורנסת על ידי ההורים שלי. ואני שלמה עם זה לגמרי'. הנשים בקבוצה השתתקו לרגע - לא בכל יום נתקלים בכרטיס ביקור ישיר וגלוי לב שכזה.

אפשר לומר שזה המאפיין הבולט ביותר שלי: נון קונפורמיזם, לצד כנות מלאה לגבי הבחירות שלי בחיי העבודה והמשפחה. אני הילדה שאמרו עליה כבר בכתה א' שהיא 'לא מממשת את הפוטנציאל שלה'. זה הדגל שלי. היו שנים שהרגשתי לא נוח עם זה - היום אני כבר אומרת את זה בגאון ובלי להתנצל.

נולדתי בתל אביב, בת אמצעית בין שני אחים. הורי התגרשו כשהייתי בת ארבע. אמי התחתנה זמן קצר לאחר מכן, ילדה עוד שני ילדים, והיא נשואה באושר עד היום. אבי הביולוגי לא עבד מעולם. היה לו כסף מהבית והוא גלגל אותו בכל מיני דרכים.  לאורך כל שנות ילדותי היה הקשר עם אבי הביולוגי חלקי למדי. אבי התחתן שוב, ונולדו לו עוד ילדים. בעלה של אמי שימש לי אבא לכל דבר ועניין.

ההורים החליטו לנסוע לארצות הברית, ואמא שלי התחילה לעבוד לצד בעלה, בכל מיני עסקים שם. אני הייתי אז בת 16 ונסעתי איתם, ועל זה אני עדיין כועסת. מכאן התחילה כל הסטייה שלי מהמסלול. זה גיל נוראי להעביר ילדים לחו"ל - נותקתי מהחברים ומהחבר'ה ומכל החוויות של נערה בגילי בארץ. מילדה שמחה ותלמידה טובה, הפכתי לילדה עצובה. שמנתי, הייתי מתבגרת קשה וממורמרת. היו לי שם חברות, אבל אין להם מושג שם מה זו חברות אמת. חייתי רק סביב המכתבים מהארץ וכל מה שרציתי היה לחזור. מאז אני עושה להורי 'דווקא', עד היום.

מצליחה בדרכה  (עיצוב: נטלי קלוג סטודיו לעיצוב גרפי)
עיצוב: נטלי קלוג סטודיו לעיצוב גרפי

ההורים קיוו שאולי אתרגל למצב, אבל התמרדתי וברגע שסיימתי את התיכון חזרתי ארצה בגפי. הייתי חיילת בודדת, שירתתי בנח"ל, ומאד אהבתי את זה, לחזור לחיק חבריי. רצו לשלוח אותי להדרכה, אבל כבר אז לא רציתי. לא היתה לי שום אמביציה לנהל ולפקד על אחרים, רציתי להישאר מוקפת בחברים. בחופשות גרתי תחילה אצל אבי, ולאחר מכן בשכירות. גב משפחתי לא היה לי, כי אבי לא ממש תפקד כאבא.

אחרי הצבא תהיתי מה ללמוד. חיפשתי איפה אני יכולה ללמוד בלי תעודת בגרות, כי בארצות הברית סיימתי תיכון אבל כאן היו לי עוד בחינות להשלים. לא היו לי שאיפות מיוחדות או חלומות מקצועיים - לא אז ולא היום, אבל באתי מבית הישגי, והיה ברור שצריך ללמוד ולעבוד, אז הלכתי על הנדסאי תעשיה וניהול - כי הייתי טובה במקצועות הריאליים וזה היה לי קל וקרוב לבית. הלימודים עצמם באמת היו לי קלים, אבל לא השלמתי אותם. את הפרויקט הסופי לא הגשתי. אפשר לומר שזה מוטיב חוזר בחיי - אני מצוינת במה שאני עושה, אבל אף פעם לא מסיימת דברים עד הסוף. 

"גם לי יש סיבות לרחם על עצמי, אבל אני מעולם לא הלכתי בדרך הזו. אתה יכול לשקוע ברחמים עצמיים, או להיות התותח שיצא מהמקום הזה"

התחלתי לעבוד במפעל תעשייתי, אבל עזבתי אחרי תקופה, כי בסיטואציה שהיתה שם ראיתי שלא אוכל להתקדם. נתתי שיעורים פרטיים במתמטיקה, עבדתי בחנות מאפים שהיתה שייכת לבן זוגי דאז, וכשנפרדו דרכינו עבדתי כמה שנים בחברת ליסינג ובתיווך דירות. עד גיל 40 תמיד עבדתי, וכל עבודה שעשיתי אהבתי ועשיתי מצוין. אבל לא היה לי כיוון מוגדר, התגלגלתי לאן שנושבת הרוח. לפעמים אני אומרת שאולי חסר לי משהו בחלק הימני במוח, שאחראי על דמיון וחלומות. לא חלמתי מעולם על מקצוע מסוים או תחום עניין. המקסימום שחלמתי זה להיות עם בעל וילדים.

בגיל 29 הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות, והתחלתי לעבוד בחברת ניהול בתחום המסעדנות, ולאחר מכן כמנהלת אחת המסעדות ברשת. הייתי כמעט בת 36 כשנכנסתי להיריון מגבר שאיתו יצאתי באותה תקופה. הוא רצה שאעשה הפלה, אבל אני מאד שמחתי על ההיריון. הסברתי לו שאני ממשיכה בהיריון, והוא מוזמן להשתתף. כעבור זמן די קצר הוא יצא מהתמונה לגמרי. לימים הוא נהרג בתאונת דרכים.

במהלך עבודתי פגשתי את מי שיהיה לימים אבי בני השני. אני רציתי אח לבני הבכור והוא רצה ילד. ההיריון השני היה בהסכמה וברצון של שני הצדדים. הבן הצעיר נולד כשהייתי בת 40. החלטנו לנסות להיות משפחה. היינו יחד כמעט ארבע שנים, ואז נפרדנו. בנושא של בחירת בני זוג אפשר לומר שלא הצלחתי במיוחד - אם רוצים פסיכולוגיה בגרוש, אומרים שהקשר של ילדה עם גברים נקבע על ידי טיב הקשר שלה עם האב. אבל באימהות הצלחתי מאד, זה בא לי באופן טבעי ובקלות.

לאחר כל לידה חזרתי לעבודה, בעזרת ההורים ומטפלת. גידלתי את בניי כאם יחידנית, למרות שאני לא ממש מתחברת להגדרה הזו. לגדל שני ילדים בלי אב בתמונה, לא היה עניין פשוט. בגיל 13 (שנת בר מצוה, עבודת שורשים בבית הספר), הילד עבר משבר, ואחרי שדובבתי אותו הוא אמר שהוא כועס עלי שילדתי אותו לבד. הסברתי לו מה היה, ואמרתי לו 'תקשיב, אתה יכול לרחם על עצמך מפה עד אפריקה, יש לך סיבות. גם לי יש סיבות לרחם על עצמי, אבל אני מעולם לא הלכתי בדרך הזו. אתה יכול לשקוע ברחמים עצמיים, או להיות התותח שיצא מהמקום הזה. אני ממליצה לך על האפשרות השנייה'.

מצליחה בדרכה  (צילום: PHOTOCREO Michal Bednarek | shutterstock)
"לא חלמתי מעולם על מקצוע מסוים או תחום עניין. המקסימום שחלמתי זה להיות עם בעל וילדים". אילוסטרציה | צילום: PHOTOCREO Michal Bednarek | shutterstock

כשילדתי את בני הראשון, קיבלתי עזרה כלכלית מהוריי עד שאעמוד על הרגלים, כי הייתי לבד. כשהבן הצעיר היה בן שנה החלטתי לפתוח עסק למזון מוכן באזור מגורי - תמיד חלמתי להיות עצמאית, כסף להשקיע היה לי, והיו לי ניסיון והתמחות בענף המזון. עבדתי קשה מאד, הייתי חוזרת הביתה מסריחה מריחות בישול ואקונומיקה, אחרי שניקיתי אחרי המנקים. אבל העסק לא התרומם, וכעבור שנה הבנתי שאם אני לא רוצה לשקוע בחובות, עדיף לסגור אותו.

ההקלה היתה גדולה. הרגשתי שיצאתי מעבדות לחירות, והחלטתי שזהו, לשם אני לא חוזרת. באותה תקופה קיבלתי ירושה והתחלתי להשקיע בשוק ההון. החלטתי שבמקום להביא עזרה הביתה ולעבוד בחוץ, אני נשארת בבית ומגדלת את הילדים. הקצבה מההורים, יחד עם ההשקעות שאני עושה, מספיקה לי למחיה, אם אני מתנהלת בתבונה, ואני אכן חיה בתקציב מוקפד, לא נכנסת למינוס, והכסף מספיק לי.

רוב האנשים עובדים בשביל פרנסה או עניין. עניין לא חסר לי, תודה לאל, קריירה גדולה אני כבר לא אעשה, מעולם לא הייתי שאפתנית לשום דבר, ופרנסה יש לי כאמור מההורים ומההשקעות. גם אם הייתי הולכת עכשיו לעבוד שמונה שעות ביום באיזה משרד או בוטיק, הייתי מרוויחה 5000 שקל שלא יספיקו לי בשום צורה. העדפתי להשקיע בבית ובילדים, ובתחום הזה אני מצטיינת - מחזיקה בית למופת, בישולים, כביסות, שיעורים, הסעות, ומגדלת את הילדים כמו שצריך. שניהם תלמידים מצטיינים, אם כי הרוב ודאי גנטי, לא רק בזכותי.

עם זאת, אני מסבירה לבניי שאני לא המודל הנכון לחיים עתידיים. בכל זאת, עשיתי לעצמי הנחה, אולי כי אני אישה ואמא ולא נשואה. כמודל, עדיף לבחור בדרך המסורתית, ודאי כגבר.

זאת לא היתה בחירה מושכלת - החיים פשוט התגלגלו ככה. יכול להיות שאלמלא הייתי נוסעת עם ההורים לארצות הברית, הייתי מסיימת בגרות בציונים טובים והולכת ללמוד כמו כולם, והכל היה מתפתח אחרת. ויכול להיות שאם הייתי נשואה, דברים היו מתגלגלים אחרת, ואני מניחה שאם הייתי חייבת להתפרנס, שוב זה היה נראה אחרת. ויכול להיות שאני פשוט בטלנית, שאוהבת להיות באזור הנוחות שלה. אבל זה כנראה נכון לי, כי סך הכל אני לא חיה בתחושת החמצה, ואני בן אדם שמח בחיי.

היום אני כבר לא מרגישה שאני צריכה להצדיק או להוכיח כלום לאף אחד. בשיחות עם אנשים, חלקם אומרים לי שהיו מוכנים לחיות כמוני, ואחרים אומרים שלא היו מוכנים לחיות על חשבון ההורים. בשלב מסוים אמרתי לעצמי 'די להתנצל ודי להרגיש לא נעים. את תחיי את חייך - ושאחרים יחיו את חייהם'".

 

ספרה של ד"ר יעל יצחקי, מצליחה בדרכה, יצא בהוצאת ספרי ניב. הספר מציג את סיפור חייהן מעורר ההשראה של 22 נשים חזקות המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם אתגרי הקריירה והחיים ומאתגר את מודל ההצלחה הנשי הנורמטיבי. 

 << סיפורה המדהים של לילך שעברה אונס ולידה שקטה: לפרק הראשון בספר "מצליחה בדרכה"